שלום, אני תלמידה חדשה!

אני נכנסת לכיתה,
כולם עלי מסתכלים.
יש לי בחילה,
ומה שמי הם שואלים.
אני מגמגמת,
בוחנת את הפרצופים הזרים,
מסתכלת עליהם,
והם בי מביטים.
אבל למה הם מחכים?
שאני אשתלב בשנייה?
היה לי כל כך קשה כל השנה,
ובכל זאת הם פגעו בי,
בלי שום חמלה.
את הלילות העברתי בבכי ובזכרונות,
על העיר הישנה,
למה עברנו דירה?
תמיד שאלתי את אמי,
גם היא לא השתלבה בעבודה.
״הכל טובה, הכל לטובה,
לא סתם עשינו החלטה קשה.״
בסופו של דבר הם צדקו,
אהבתי את העיר והשכונה החדשה,
מצאתי חברות,
הפסקתי להתגעגע,
והייתי תלמידה מצטיינת וטובה.
אבל מאז השתניתי,
נהייתי אחרת,
פחות אמיצה,
יותר הססנית.
פחות עצלנית,
יותר עניינית.
ושלא כולם טובים ונדיבים,
קיימים הרבה אנשים רעים.
זה היה שינוי לטובה,
ואני לא אשכח אף פעם כמה קשה זה להיות ילדה חדשה…