שלג בהר

שש בבוקר.
חדר עם חימום.
בקושי מצליח להוריד מעליי את השמיכה.
שם שלוש שכבות של גרביים. על זה את הנעליים הצבאיות הכבדות.
מכנס מחומם, מכנס צבאי. מקווה שלא אקפא.
שם על עצמי גופיה מחממת, חולצה ארוכה, חולצה צבאית, פליז צבאי.
לא שוכח כפפות, חם-צוואר וכובע.
עוד עלולים לחשוב שאני יוצא לטיול סקי בהרים.
נכנס למקלחת וממלא את הקומקום. המים רותחים ואני מכין לעצמי קפה בשביל לחמם את עצמי מעט.
ההר הירוק, שמלא בעצים ובמדרון מלא בדשא, נצבע כולו בצבע לבן צחור.
עשן כבד יוצא לי מהפה, לא עשן של סיגריות.
פתאום אני מבין מה משמעות הביטוי "קור חודר עצמות".
אין לי צורך ללמוד ביולוגיה, לבד הרגשתי את כל 206 העצמות שבגופי.
פתיתים לבנים יורדים מהשמיים, אני כבר לא מזהה את ההר.
כל הרכבים, הכבישים ואפילו המשרדים קבורים תחת השלג הכבד.
מי תיאר לעצמו שאני אעבור חוויה כזאת, ממש חורף אירופאי.
עם כל צעד הריאות שלך מתכווצות, עם כל צעד ההליכה נעשית קשה יותר ויותר, אבל החיוך לא יורד.
עד שכולם מתעוררים, שלג כבר נערם על ראשי. אני נהיה חלק מהנוף, חלק מהכפור.
הקפה ששתיתי ממנו, נהפך כבר לאייס קפה.
התחלתי לצעוד לעבר "המצפה", אותו מקום בבסיס שרואים דרכו את קריית שמונה.
אותה עיר רפאים, שגם בשעות החמות ביותר של השנה אין בה נפש חיה.
קילומטרים של צבע לבן מול עיניי.
אפילו העורבים כבר התחלפו להם ביונים לבנות.
ישבתי לי על האבן המרכזית והבנתי למה מתכוונים כשאומרים "צח כשלג".
האווירה מסביב, השקט שלא קיים בזמן ירידת גשם שוטף, הצבע המהפנט, והיחס של החי והצומח למזג האוויר הקיצוני.
שמונה בערב.
חדר עם חימום.
מוריד מעליי את הכובע, החם-צוואר והכפפות.
לא שוכח להוריד את הפליז הצבאי, החולצה הצבאית ואת החולצה הארוכה.
מוריד את המכנס הצבאי ואת הנעליים הכבדות.
מוריד את שלוש שכבות הגרביים ומתכסה לי בשמיכה.
מחכה לדעת מה יקרה לי מחר באותה השעה.