שישה מיליון אחים

אני שומעת צפירה.
אני נעמדת בשקט, עמידת דום, משלבת את ידיי מאחורי גבי ומרכינה את ראשי.
אני מרכינה את ראשי בהבעת הזדהות לזכר קורבנות השואה וניצוליה.
כולם כבר סלחו להם ושכחו, הם עומדים כדי שלא יצעקו עליהם.
אבל אני, אני עוד לא סלחתי ושכחתי.
כי קשה לי לסלוח.
כי קשה לי לשכוח.
קשה לי לסלוח לרוצחי משפחתי הגדולה, שרצחו את רוב משפחתי וכמעט שלא השאירו שרידים.
קשה לי לשכוח את אלה שחייהם נגדעו ע"י המרצחים (ימ"ש).
קשה לי להבין למה אלפי אנשים ממדינת ישראל בחרו לסלוח לגרמנים האלה.
נכון, הם לא אשמים. ההורים שלהם כן.
אבל אני לא זוכרת ששמעתי נאצי שעדיין חי מתנצל בפני עם ישראל.
וגם שום התנצלות לא תחזיר לי את בני משפחתי, שהאפר שלהם נמצא בקבר אחים. שעצמותיהם של אחיי נמצאים בבורות המוות.
6 מיליון אחים. 6 מיליון אחים לקחו לי הרוצחים.
וקשה. קשה לי לסלוח. קשה לי למחול.
ככל שאני חושבת על זה יותר ויותר, אני מתבלבלת יותר ויותר. פחות מבינה.
אני לא מבינה. אני לא מבינה איך האנשים האלה, חיות ליתר דיוק, יכלו לראות יום יום מעשי רצח ולשתוק. לא לקום ולהתקומם על כך. לתת לכמויות של אנשים להתחנן על חייהם, למעט יותר מפרוסת לחם, ולצחוק להם בפרצוף. לאכול להם את האוכל שממוען אליהם מהצלב האדום.
אני בטוחה שאנשים אלו, שעלו לגיהינום, מרצים את עונשם.
הם בטח עובדים בעבודות קשות כמו שנתנו לאחים שלי לעבוד.
אבל אולי לא. יהודים תמיד היו רחמנים מידי. תמיד מחפשים נקודת זכות בכל אחד.
אני בטוחה שאי אפשר למצוא נקודת אור בבני אדם נתעבים שכאלה.
ואם אפשר, אני רוצה שיענישו אותם עדיין. שיסבלו.
שיסבלו, שיסבלו את סבל האמהות הצעירות שהפרידו אותן מילדיהן הפעוטים. שיסבלו את סבל הפרידה של אישה מבעלה, של גבר מאשתו. שיסבלו את סבלם של פרידת ההורים מילדיהם הקטנים והבוגרים כאחד, מבלי לדעת אם יזכו לראותם שוב. שיסבלו.
ככל שאני חושבת על זה יותר ויותר, זה נהיה בלתי נתפס.
המספר העצום הזה 6 מיליון, בלתי נתפס. אבל בכל זאת, זוהי המציאות. צריך להתמודד איתה.
אז לכו. לכו להתמודד איתה. לכו להתמודד עם ההרגשה שחסרים לכם 6 מיליון אחים.
אני לא מצליחה.
אני מעדיפה להאשים. להאשים את הגרמנים בהריגת אחיי האהובים.
להאשים אותם על כל מה שעשו. להאשים.