שיר חורפי של קיץ

השמש החמה ותכלת השמיים,
הרקיע כה ריק, אין ציפור אין ענן.
כמה יפים וצלולים הם המים,
הצבועים בכחול ובקצף לבן.

השמש החמה ותכלת השמיים,
הרקיע הריק מציפור וענן,
הכחול של הים והקצף במים
הם כולם מהווים את אותו הסימן.

זה סימן שהקיץ הגיע,
זה סימן שהקיץ כבר כאן.
את ראשי מרימה לרקיע,
אך עכשיו מעליי מעונן.

יש שמש חמה ויש תכלת שמיים,
והגלים אל החוף שוב באים שוב חוזרים,
ויש קצף לבן הנסחף עם המים
שהופכים לי לפתע לשחורים וקודרים.

השמש זורחת מעל פני המים,
השמיים תכולים וברקיע מואר.
אבל מה עם הנפש שעם תכול השמיים
מסרבת לעזוב את החורף הקר?

יש שמש חמה ויש תכלת שמיים,
אבל החורף בתוכי עוד כבד ועצוב,
כי בימים של החורף והטיפות של המים
תקוותי נקטפה ולעולם לא תשוב.

הקיץ הזה הוא קיץ אחר,
כי בקיץ תמיד יש צמיחה והתחלות.
אך במקום זאת הקיץ הזה הוא קודר,
הצמחים בי כבר מתו, התקוות בי נובלות.

אני מביטה שוב ברקיע
הבהיר והמואר,
אני תוהה לי מה יציע
הבוקר של מחר.

אך יהיה זה שוב בוקר של חורף
בתוך קיץ בהיר ומואר,
והגלים הגדולים עם הקצף
ישוטו לחוף אל תוך בוץ מכוער.

כי יש שמיים תכולים וגם שמש ברקיע,
ואין ספק שהקיץ כבר הגיע לכאן.
אבל אולי הקיץ לעולמי לא יגיע,
כי בחוץ אולי חמים, אך בליבי מעונן.