שירים כותבים על דף, אהבות אומרים במילים
חצי חיוך שכזה. זווית אחת של הפה שעולה מעט כלפי מעלה, חיוך. חיוך שמנוגד למבט העצוב שבעיניים. ההבעה העצובה ביותר שיכולה לעלות על פניו של בן אדם היא חיוך שכזה, חיוך שיש בו ויתור, שיש בו השלמה, שיש בו מעין שמחה, חיוך שיש בו כל כך הרבה עצב.
את החיוך הזה למדתי להכיר היטב בשנה האחרונה.
אני הולך על שפת תהום, מחפש אחר גשר לצד השני. יש הרי פתגם "כשנגיע לגשר נעבור אותו", נכון? הפתגם טועה כמובן. גשרים, מטבעם, לא נועדו לחצייה. הגשרים ניצבים שם כדי לפתות אותך לחצות אותם, ללכת על קרשיהם הרעועים, ולפתע, כשהחבלים יינתקו תחת משקלך, ליפול אל התהום הפעורה שמתחת. אני למדתי משגיאות העבר. אני לא חוצה גשרים, אני שורף אותם. אני משמיד אותם עד שלא נשאר מהם דבר, ואני עומד כאן, על שפת התהום, יודע שלעולם לא אגיע לצד השני. יום אחד, אני אמצא גשר יציב מספיק כדי לחצות אותו. יום אחד, הדרך אל מעבר לתהום תהיה פתוחה לפני, ואני, אולי מתוך הרגל ואולי מתוך ההנאה המטורפת שבכאב, אצית את אותו הגשר גם כן ואביט בקרשים הבוערים צונחים מטה, הלהבות שמכלות את ההזדמנות היחידה שלי משתקפות בעיניי הקרות והזועמות. כשנגיע לגשר, נשרוף אותו.
תגובות (0)