שיעור ברדידות

נחרוותי לגלות היום כמה אני מושפעת מחיצוניות.
רבת המעלה שאני.
בעצם רדודה כמו בריכת ילדים.
כשהוא מתקדם לעברי ואני מפסיקה לרגע לנשום.
כמה שהוא חתיך! כמה שהוא יפה! כמה שהוא מרשים!
אני מאבדת את יכולת הדיבור וגם את הביטחון העצמי שלי לרגע.
הנפש שלי פשוט מוקסמת.
א-לוהים כמה שהוא מדהים. מדהים מדהים מדהים.
אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליו ובאותה נשימה לא יכולה להשיב לו מבט.
הוא כל כך יפה שזה כואב, ואני כל כך בנאלית שאני מאבדת את הביטחון שלי, כבר לא לרגע, אלא לכמה רגעים.
ואני כמו מסכימה עם הבנות שלוטשות בו עיניים- אין לי מושג מה הוא עושה איתי.
כאילו כל תכונות היקום מסתכמות לעצמות לחיים ושרירי זרוע.
לסתי נשמטת בדמיוני ואני מתקשה לעכל את הסיטואציה.
לאור העובדה שאני בכלל לא רציתי לצאת איתו.
כמעט ביטלתי ברגע האחרון. אחרי שיחת הטלפון בה הכימיה בינינו שאפה למינוס אחד. בלי תשוקה ורצון. ככה יצאתי. לשרוף עוד ערב. בשביל הסיכוי הקלוש שהכל יתהפך. או כדי לבדוק מקרוב אם הוא מתאים לחברה שלי.
לא התכוננתי לתפנית בעלילה.
כלומר. ידעתי שהוא נראה טוב.
אבל לא חשבתי שיהיה חתיך. באופן כזה אובייקטיבי. כזה חתיך.
ופתאום, כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם,
זה מצליח לסובב לי את הראש.
מספיק חשוב ורציני שאני בכלל שוקלת ומשכנעת את עצמי במחשבה, כמה כייף לי.
אני מבולבלת. משהו קורה.
אבל בעצם לא קורה כלום.
אין לי חיבור והוא בקושי מתקשר, שלא נדבר על הפערים ברמת המשכל בינינו.
אבל זה לא משנה. אני מסנוורת.
אני מגלה שאני שיטחית בדיוק כמו אותן שיטחיות שאני נוהגת לבקר כל הזמן.
בעצם בדיוק כמו כל אותם הגברים שכל מה שמעניין אותם זה שתהיה אישה יפה.
אני מהופנטת.
אני נהנית מהעובדה, שאני, בחורה נאה אך ממוצעת למדיי יושבת מול גבר כזה.
נהנית להיות בצד הזה. של היפים והנכונים. נהנית לחשוב מה חושבים עלינו בחוץ. מה חושבים עליי. בוודאי עלה לי הערך. כי חונכתי שיופי הוא ערך. חונכתי שיש היררכיה של איכות לפי חוץ.
וזה כל כך דפוק ורעיל אבל זה דופק לי עמוק בכל העורקים.
אני רוצה להרגיש יפה.
ואני כמהה לאישור הזה.
אבל הוא יושב מולי ולאט לאט הזוהר מתפוגג.
אני משועממת ומאבדת עניין. הרגש לא נמצא שם וגם לא הלהט.
אני מרגישה כל כך נבובה. כמו עוגות ימי-ההולדת שנראות מבטיחות מבחוץ אך בקושי ראויות למאכל.
והוא לא ראוי למאכל.
לא בשבילי בכל אופן.
ואני קולטת איך בין רגע פתאום גם משיכה אין.
בעצם אולי בכלל לא הייתה.
זו רק ההשתאות החיצונית שהייתה לשומר מסך.
שזה סתם הפלקט שמשך לי את תשומת הלב. שלט חוצות זוהר.
ובוודאי שיש בו הרבה יותר מזה.
אבל אותי זה לא מעניין. הוא לא תופס אותי. הוא לא סוחף אותי.
ואני פתאום מבינה שאני לא נמשכת לגברים יפים.
אני נמשכת למה שאני חושבת שהם מייצגים.
אני נמשכת לכריזמטיות. אני נמשכת לתחושת ביטחון.
ולעוד הרבה תכונות אופי, שהקורלציה בינן לבין הנראות, דמיונית מאוד.
וזה מאותן הברקות שקיימות בעולם. אך עדיין לא נופלות לך ללב.
לא עד שתלמד. לא עד שתפנים.
אז אני כבר לא במרדף אחרי הבחורים היפים.
אני במרדף אחרי מישהו אחד.
שיהיה נכון ויפה בעבורי.