שינויים

קל להגיד שקשה,
קל להגיד שאתה רוצה,
קל להגיד שבא לך.
קשה להגיד מה שטוב לך,
קשה להגיד מה שרע לך,
קשה להגיד שאת יכולה.
אנחנו רגילים לחיים מסוימים שברגע שלוקחים לנו אותם, אנחנו עלולים עוד לאבד את זה.
אבל שינויים אומרים שזה טוב וזה מכניס קצת גיוון לחיים הנורמטיביים שלנו ובכל זאת קשה להסתגל ולהתרגל לחידושים.
אני מודה שאני מהאנשים שלא סגורים על עצמם בנושא הזה, וכן אני אוהבת שינויים לפעמים – לשנות תספורת או ללבוש עקבים פתאום או אפילו להחליף "קראש" אך לפעמים אני מעדיפה להישאר במקום בו אני עומדת כי קשה לי להרגיש שייכת ולהרגיש קשורה ואהובה אז כשאני כבר כן מוצאת את זה אני מעדיפה להחזיק חזק בזה ולא להרפות.
יכול להיות שזה בא מפחד להרגיש שוב פעם את מה שכבר הרגשתי פעם או שזה בא מהמקום שהראש שלי עומד על דרך מסוים גם אם הלב שלי פוזל לכיוון אחר.
קל לי לומר שאני לא מצליחה ושאני לא מספיק טובה בשביל שבנים יאהבו אותי או בשביל להצליח בחיים האלו אבל הכל בא מהמקום שקשה לי לשים את העבר שלי מאחור, העבר השחור שלי.
אני לא מאמינה בנקמה אבל חיה בי איזו פנטזיה מתוקה ובה אני עוד כמה שנים מצליחה לעשות את מה שאנשים אחרים אומרים שאני עושה טוב וזה כתיבה, וכל האלו שעשו לי את החיים בלתי אפשריים אי שם כשהייתי צעירה מדי, תמימה מדי ובעיקר רגישה מדי.
שהם יראו שלמילים שהם אמרו לי "בצחוק" כשהיו ילדים קטנים הייתה השפעה גדולה על המשך החיים שלי ואני ממש לא מדברת על העובדה שכשהייתי בת 10 כבר חשבתי על התאבדות.
נכון שזה עזר לי לבנות את עצמי ושזה חישל אותי אבל זה לא שווה את זה שכל פעם שאני רואה ילד בן תשע, עשר בוכה אז אני נזכרת בעצמי ושוב פעם רע לי וקשה לי בתוך הלב ואני אומרת כל יום מחדש תודה לאל שאז עוד לא היה העולם הווירטואלי כה חזק אחרת אני לא בטוחה שהייתי שורדת את זה.
זה לא הנושא בכלל, כלומר זה חשוב מאוד שאנשים יבינו שלמילים יש כוח ויש להן השפעה הרבה יותר גדולה ממעשים לפעמים, צלקת על היד זאת צלקת שאם היא ממש מפריעה לך אפשר להוריד אותה בניתוח פלסטי אבל צלקת שנמצאת בתוך הלב, עמוק בתוכך אין לה מרפא.
הזמן הוא אולי תרופה יפה לזיכרונות אבל זה לא מספיק חזק בשביל שהלב ישכך את הכאב הזה.
כשחושבים על זה גם להפוך מילדה שכל יום מחדש היא בוכה כי אין לה חברים אמיתיים או כי היא מרגישה מיותרת בעולם הזה לילדה שפתאום היא מחייכת או צוחקת או סתם אומרת בוקר טוב כי פתאום לא מפחיד לה לקום בבוקר זה חתיכת שינוי.
יכול להיות שבגלל זה קשה לי להודות שהייתי ברת מזל בכך שלבסוף מצאתי חברים אמיתיים שכל יום מחדש גורמים לי להאמין בעצמי קצת יותר.
אולי זאת גם הסיבה לכך שקשה לי באופן עקבי לחייך או תמיד להיות עם כולם כי אולי אני איפשהו באמצע השינוי הזה, באמצע הדרך להרגיש מאושרת ומרוצה ממה שאני השגתי אולי גם קצת קשה לי להרפות מהילדה ההיא שהייתה תמימה והאמינה שיום אחד הם יבקשו סליחה מכל הלב.
מי שיקרא את הטקסט יוכל להבין שהוא טעון ברגש ובזיכרונות אבל אתם לא תראו את הדמעות שממש עכשיו זולגות ממני וכנראה שבגלל זה אני כל כך אוהבת לכתוב כי אני מתחילה במקום אחד ומסיימת במקום שונה לגמרי.
אולי יום אחד זה גם ישקף את החיים שלי, מילדה שיורדים עליה בגלל איך שהיא נראית לילדה שמצליחה בזכות מה שיש לה בפנים.
קל לי להגיד שהחיים קשים, קשה לי לומר שאני מספיק חזקה בשביל לחיות אותם.