שטן שלי

לשטן שלי.
מה שלומך? טוב? יופי.
לא, אני לא צינית. אולי לא תביני, אבל יש אנשים שזה לא עושה להם טוב כשמישהו אחר סובל.
לפעמים אני תוהה אם את בכלל זוכרת אותי, אם השקעת מחשבה באיך להרוס לי את החיים או שעשית את זה כבדרך אגב בלי להניד עפעף. אני תוהה מה עבר לך בראש, לילדה בת תשע סך הכל, שגרם לך לראות בילדה חדשה בבית הספר טרף קל במקום לנסות לעזור לה. האם החלטת שיהיה כיף להתעלל בי ברגע שראית אותי, כשנכנסתי לכיתה שלך בתחילת השנה בלי להכיר אף אחת, או אחר כך. מה חשבת, שזה יהיה מצחיק? כיף? לא ממש. אולי חשת שהמעמד שלך בכיתה מאויים? מצחיק, כי אני לא יכולתי לפגוע בזבוב.
אני לא יודעת אם את זוכרת אותי, אבל אני לעולם לא אשכח.
לא אשכח את הרגע בו החלטת שזה יהיה מצחיק לקחת את הקלמר שלי, לשפוך עליו שוקו מקולקל ולשים בפח. או את הרגע בו עמדתי, רועדת כולי, עם הגב צמוד לקיר כמו חיה שאין לה לאן לברוח, ואת לקחת צעד קדימה וסטרת לי בכל הכוח לקול צחוקן של חברותייך. את כל הפעמים שגנבת לי את האוכל מהתיק והשארת אותי חסרת אונים, או לחילופין, לקחת אוכל ופשוט זרקת עליי. לפעמים, כשלא היה לך כוח להשקיע, פשוט היית נועלת אותי בשירותים או גונבת לי מחברת, ואז המורים היו כועסים עליי שהייתי מגיעה באיחור לשיעור, וכולן היו צוחקות.
שנה אחת. שנה אחת בה הפכתי מילדה תוססת ושמחה, לילדה רדופה שאין יום שהיא לא חוזרת הביתה בוכה. בגללך.
ילדה בת תשע, עדינה ותמימה, שכל החיים שלה התהפכו עליה בבת אחת. בגללך.
האמת, מזל שזה היה בגיל כזה. מזל שהייתי ילדה תמימה. התמימות הזו הצילה אותי – בלעדיה סביר להניח שהייתי פוגעת בעצמי, ברמה כזו או אחרת. אבל יותר מזה – בתור ילדה תמימה, אוטומטית סיפרתי הכל להורים שלי. וזה מה שהציל אותי.
ההורים שלי ניסו הכל. דיברו עם המורה, המנהל, ההורים שלך – ואת היית מבטיחה, אבל ממשיכה. לפעמים אפילו זה הפך להיות יותר גרוע, כי אין סליחה למלשנים, נכון? ככה קראת לי. אבל אני הייתי תמימה, והמשכתי לספר.
כמובן, שכל מבוגר ששמע על זה התחיל לתת עצות. תתעלמי והן יפסיקו, תחזירי להן והן יפחדו. אבל לך לא היה אכפת, והמשכת בכל מצב. הדבר היחיד שהעצות האלה עשו היה לגרום לי להרגיש שהאשמה היא בי, שאני זו שצריכה להשתנות. ואז הביטחון העצמי שלי ירד אפילו יותר.
בסוף השנה עברתי בית ספר. המנהל ניסה לשכנע את אמא שלי לא לעשות זאת, אבל זה בכלל לא היה נושא לדיון. לא הייתי מסוגלת להשאר איתך אפילו עוד יום אחד. ואז, שבוע לפני תחילת הלימודים, כשאני מנסה להרגיע את עצמי שיהיה טוב, אמא שלי מקבלת שיחת טלפון מהמחנכת הקודמת. אמא שלי בהלם, מתלחשת, ואז קוראת לי לחדר.
גם את החלטת לעבור לאותו בית ספר כמוני.
לא ידעתי מה לעשות. רעדתי רק מהמחשבה להיות איתך שוב באותו החדר. ואז אמא שלי דיברה עם פסיכולוג שאמר שההתנהגות שלך נבעה מלחץ חברתי ודווקא יהיה לי טוב להיות איתך שוב, ככה כששתינו באותו המצב. באותו רגע ידעתי שאסור להקשיב לפסיכולוגים.
אומנם את הפסקת את ההתעללויות, אבל אני לא הפסקתי לפחד ממך. הפחד אפילו גבר. הביטחון העצמי שלי היה מתחת לאדמה, לא העזתי לפצות פה ובטח שלא בנוכחותך. גם בשנה שאחריה, ואפילו כשעלינו לחטיבה ונפרדו דרכינו – עדיין פחדתי.
לא היו לי חברות, כי פחדתי ליצור קשרים. בהפסקות ישבתי עם עצמי וקראתי ספר, או עשיתי שיעורי בית לבד. היו ימים שלמים, במשך שנים שלמות, שלא אמרתי מילה ולא זזתי מהכיסא שלי מהצלצול הראשון ועד הצלצול האחרון. זה הגיע למצב שכשמישהי הייתה פונה אליי, הייתי מגמגמת ומזיעה – פשוט כי לא זכרתי איך מתקשרים עם אנשים בגילי. כל ערב, לפני שהלכתי לישון, שאלתי את עצמי האם מישהו ישים לב בכלל אם לא אקום מחר בבוקר בחיים. התשובה הייתה לא.
ובשלב זה, כבר לא הייתי תמימה כמו אז. ההורים שלי לא ידעו מכלום. לא היה טעם לחיים שלי.

אז, שטן שלי, מה שלומך? טוב? יופי. ולא, אני לא צינית. יש אנשים שזה לא עושה להם טוב לראות מישהו אחר סובל. כי הם יודעים מה זה לסבול.