שחור מוכתם בדם

אתה היית זה שציווה להיות בשמחה. אבל לפעמים זה כל כך קשה כשהגוש המציק ההוא מתכדרר בגרון. זה קשה כשהשמים שחורים ואין אפילו כוכב אחד לרפואה. זה קשה כשהירח חיוור והשמש מוסתרת בשכבה עבה של עננים. זה קשה. עובדה.

אז הכל הופך להיות מטושטש ולא ברור. ציור מודרני. זה מה שאתה רואה.
הכל מבולבל ולא מובן ורק הפינות של משטח הציור שלך מהוקצעות. וחותכות. מראות לך את האמת המרה כמו שהיא, בלי רחמים.

השתדלת. באמת שהשתדלת. צבעת את הפרחים השחורים, על אף שהם כבר נבלו ופילסת דרך לעוד כמה קרני שמש שיגיחו מן האפלה. משכת קווים של אור על פני הרקע השחור הכהה, ניסית להוסיף לו צבעוניות ויופי מלבד כל השחור השחור הזה. אתה מנסה למתוח עוד כמה קווי מתאר עקומים כאלה ומהססים. מנסה בכל אופן איכשהו להחזיק מעצמך. להרים את הראש ולהחליט שזו הדרך שלך. אבל הראש שלך נשמט והגשם שוטף בלי כל רחמים. ניתך בעוז אל הקרקע החרבה ושוטף את כל מה שעבדת בשבילו עם מימיו הסוחפים.

העיפרון פוצע אותך והחוד שלו נכנס עמוק לתוכך, חותך את בשרך. הכאב הזה עמוק. עמוק בפנים. בלב. ואתה חושק שפתיים וממשיך הלאה. פותח דף חדש ומנסה שוב. אתה רואה את הדף והלב שלך צונח. דף שחור מוכתם בדם.
כל כך הרבה פעמים ציירת ומחקת ושרטטת וצבעת. ונכשלת. אבל אתה עדיין לא מרים ידיים. אתה מנסה שוב להתגבר על השחור, אבל הצבעים מתערבבים והעיניים מטשטשות ואתה לא מצליח לראות את מה שאתה עושה בדיוק. אז אתה טובל את המכחול במה שהידיים שלך בחרו ואתה כבר לא ממש יודע להחליט אם הצבע הוא לבן או שחור. כי אחרי הכל זה חלק ממך. ואתה כבר רגיל את השחור הנורא ההוא.

אתה מנסה להיות אמיץ. מנסה להראות לאנשים את הציור שלך למרות שאתה יודע טוב מאד שהוא ממש לא בשבילהם, הם סתם אנשים מפונקים עם צווארון לבן. וכולם אומרים שהציור שלך שחור מדי לטעמם ומפחיד. שחור מוכתם בדם. אז אתה מנסה לחייך ובעצם עמוק עמוק בלב משהו אומר לך שהם צודקים.

אז אתה מנסה למתוח קווים לבנים, אבל המכחול שלך כבר עייף. יותר מדי הוא עבד בחיים והוא מותח קווים בהירים. בהירים מדי. כמעט שקופים. ואתה מתייאש. נסחף למערבולת הרגשות. כועס. כועס על כל העולם. אולי אפילו כועס גם על עצמך. והדמעות עולות לעיניים, זולגות באיטיות כבר בלי להתבייש.

אתה רץ. אפילו לא יודע לאן. דורס ברגליך את השתילים הרכים שרק היום התחילו לחיות. הגשם פסק והוא כבר לא יכול לשטוף את דמעותייך והשמש גם היא אינה חזקה דייה כדי לייבש את הדמעות. וככה אתה הולך. שבור. רצוץ. שבר כלי. בבואה של הציור המפלצתי שלך, שכל כך רצית להאיר. ונכשלת.

אתה מנסה למצוא מקום מפלט. רץ כאילו החיים שלך תלויים בכך. רוצה פשוט להתנתק. לשכוח את הכל. למחוק. אתה עייף וכבר אין לך כוח לעלות בעלייה התלולה הזו, אחריה אפשר רק לדרדר. אז אתה מנסה לאחוז בכוח האחרון שעוד נותר לך. להחזיק בפסגה חזק בציפורניים. למנוע התרסקות.
אתה זועק לעזרה ורק ההד לועג מאחריך רע…רע… רע. אז פתאום אתה מבין עד כמה רע לך. ולא כי זה ככה. אלא פשוט כי אתה עשית את זה לעצמך. אתה זה שצייר על דפים שחורים מוכתמים בדם. אתה זה שאיבד עשתונות. שהסתכל על הכל במטושטש. ציור מודרני קראת לזה. לא ברור. מבולבל. אולי פשוט פעם אחת תתפוס את עצמך בידיים, תרים את הראש ותחזיק אותו חזק מבלי שיישמט, תחיה את ההווה ותשכח את העבר?! אולי פשוט פעם אחת, תעזור לעצמך?!
כי אחרי הכל אתה רוצה להיות אדם כמו כולם ולא אדם שנראה כאילו יצא ממחנות ההשמדה של אושוויץ. אתה רוצה לתת לשמש לזרוח ביום ולירח להאיר בלילה. אתה יודע שאתה רוצה.
יהיה לך קשה, נכון. אבל עם קצת רצון טוב אתה יכול להצליח. אתה הרי חזק, זה מה שאומרים כולם. ואתה תוכיח להם. תוכיח שהם לא טעו.

אבל שוב אתה נשבר. הם אמרו שאתה אדם חזק. אולי הם לא הכירו אותך באמת. הם אף פעם לא ידעו מה הולך עמוק בפנים. איזה מלחמות עקובות מדם התחוללו שם וכמה פעמים נקרע הלב שלך. הם ראו אותך רק ברגעים שמתחת את הצוואר ומרחת על עצמך חיוך מזויף כי רצית להשתלב ולא להיות שונה. אבל אף פעם לא היית שמח באמת. אז זה אומר בעצם שאתה לא מסוגל. ומצד שני אתה כל כך רוצה להיות שווה. רוצה לדעת שעשית את זה.

אז אתה מחליט על ניסיון אחרון.

אתה פותח דף חדש. והפעם הוא כמעט לבן והכל ברור. השתילים הרכים שמתו התחלפו באחרים ועלי כותרת קטנים בצבצו בשפתם. פתאום אתה רואה את הכל באופן שונה. אתה שמח עם מה שיש לך ולא עם מה שחסר ואין. פתאום השמש מחייכת והשפתיים שלך מתרוממות בזוויותיהן. אתה מחייך. וזה חיוך אמיתי. חיוך שבא מהלב. ובלילה כשאתה מסתכל בחלון, פתאום אתה רואה שהירח התמלא והחלל השחור שמילא את מקומו התפוגג כלא היה ומיליוני כוכבים קטנטנים מרצדים באור בוהק, שם בשמים. אפילו שהם שחורים.

כי אתה יודע ככה זה. זה כל כך קשה להיות בשמחה כשהגוש המציק ההוא מתכדרר בגרון. כשהשמים שחורים ואין אפילו כוכב אחד לרפואה. כשהירח חיוור והשמש מוסתרת בשכבה עבה של עננים. זה קשה.
אף אחד עוד לא אמר שזה בלתי אפשרי.