שותק מן הרגיל

כמה ימי התרעננות בעוטף.

עכשיו אפשר לנשום קצת.
פה, קילומטר וחצי משם, איפה שכל המוות.
שם, קילומטר וחצי מפה,
איפה שהתחיל כל המוות.
בשלל צורותיו.
שלושה חודשים מאז אותה שבת.
לא רוצה לעכל.
רוצה להדחיק, להדחיק כמה שאפשר את המראות הבלתי נתפסים.

אין למי להתקשר.
אין מי שיתקשר.
אין בית, מעולם לא היה בית.
ומה שנשאר ממנו מת בשנה שעברה.

כמה ימי התרעננות בעוטף.

ההפצצות של חיל האוויר הם כבר חלק מרחשי ולחשי המוות.
השריקות של הכדורים כבר מלטפות לי את האוזן במקום לחרוך לי אותה.
בנס סטטיסטי זה לא קורה.
ועוד נס,
ועוד אחד.

כמה ימי התרעננות בעוטף.
נהייתי חירש מההד של הפיצוצים, מתחת לאדמה צורחים.
אני שומע את עצמי נושם.
מקלחת שניה בשלושה חודשים,
ואני לא שומע את המים זורמים.

כמה ימי התרעננות בעוטף.

וכבר חוזר.
הדיסוננס הזה, תהומי.
רגע אחד מלחמה,
רגע אחד יושבים על ספסל עץ, עם כוס קפה חמה ביד.
בצוות, חלק מהצעירים מנסים לדבר על האירועים,
ואני?
אני שותק מן הרגיל.
כרגיל.