שונא ימי הולדת

איזה התרגשות, זה היום המיוחד, לא כמו כל יום, יום ההולדת שלי, וכולם יבואו!
נועם, אביתר, אריק, רועי, יונתן, אלדר, עומר, מור, שובל, גאיה, מיקה, נועה, סהר, עדי וכולם!
לא כמו שנה שעברה, השנה פיתחתי קשרים, יש לי חברים! אני עושה מסיבה לכולם.
ארגנו הכל, יש קוסם, יש כיבוד,
אמא הכינה עוגה,
אבא תלה קישוטים,
אחותי הכינה משחקים וסידרה שולחנות ותחנות,
אחי התעורר,
הכל מוכן.
אני יושב על כיסה ההולדת ומחכה, ומחכה.
זה בגלל שהיום הולדת שלי בקיץ, אנשים לא זוכרים.
זה בגלל שהיום יום חמישי, אז זה לא נוח לכולם להגיע.
זה בגלל, זה בגלל…
זה בגלל שאין לי חברים, אף אחד לא אוהב אותי, לאף אחד אין כוח אליי, אף אחד לא רוצה להסתובב איתי או להיות לידי.
בגלל שבבית הספר מתעללים בי, מה שהם אומרים, איך שהם מרביצים, וגם מי שחשבתי שהם חברים, כנראה הכל היה בראש שלי..
כמו כל יום הולדת גם היום אני מבלה בבכי, בלי סוף, במיטה, לפחות יש לי את כל החופש הגדול להתגבר על זה עד שאני אצטרך לראות אותם שוב.
אחרי גיל 10 כבר הפסקתי לחגוג ימי הולדת, לא יכלתי להתמודד עם עוד יום כזה, היום הולדת היה סבל ומשהו שהחריד אותי.
לא הייתה שנה אחת שהגיעו אנשים שהיה להם אכפת ממני.
חיפשתי אשמה בעצמי, חיפשתי ומצאתי, שנאה עצמית, דכאון, חרדות ופחדים, מצאתי הכל.
והסתגרתי, בתוך עצמי, עמוק עמוק, שאף אחד לא יפגע.
ועכשיו? חגגתי יום הולדת 20, הגיעו מעל 30 אנשים, אז איך זה שאני עדיין מרגיש כל כך לבד?
בחיים לא הגיעו 6 אז על 30 אני מלין?
ועדיין, אלו שהחשבתי כחברי לא הגיעו, ואלה שנתתי להם הכל לא טרחו.
עכשיו מי החברים שלי? למי באמת אכפת? מישהו בכלל אוהב אותי? חזרתי לנקודת ההתחלה.
אני מניח שאני עדיין שונא ימי הולדת, למה חשבתי בכלל לעשות מסיבה השנה, הייתי צריך לוותר כמו כל שנה.