שונאת את זה. (פריקה שלי)

שונאת את זה.
שונאת את הכוח שלך עליי.
שונאת את זה שאני נאבקת בתוך עצמי.
מתפתה כמו ילדה לסוכריה.
מסתכלת בהודעות מתיי תשבר. מתיי תגיד שאתה מתגעגע. לפחות קצת. קצת כמוני.
שנה של אהבה גדולה. שנה של אושר עצום נלקח ממני עכשיו. שנה של זכרונות. של תשוקה והתמכרות.
מתגעגעת לריח שלך במיטה. למגע שלך בגוף שלי.
לחיבוק שלא מרפה עד הבוקר. לרגליים שמתחככות אחת השניה. מתגעגעת לקול השמח שלך. לחיוך הנוטף גומות. לעודף טוב הלב שלך.
שונאת את הגעגוע הזה. זה מחליש אותי.
זה מכאיב. זה כואב. וזה עוד יכאב.
למרות שאני מתקדמת. ויש את ההוא. זה שאתה לא כל כך אוהב… זה שאף פעם לא וויתר.
ויש לי רגשות אליו.
אבל איתך זה שונה. אתה זה האהבה הראשונה שלי. אתה הראשון שלי. אתה זה שהייתי מוכנה להוריד את כל החומות בשבילו. זה שמסרתי בשבילו את האגו לעזאזל. והגשתי לו את הלב שלי בין הידיים. זה שאמר לי תמיד שהוא מכור לאהבה שלי. לחום שאני מרעיפה כלפיו. כל יום. בלי הפסקה.
קשה בייבי.
קשה לי. שבוע ראשון שאנחנו לא מדברים. אני לא רגילה. אני מחכה לראות את השם שלך על הצג. את התמונה המאוהבת שלנו יחד.
אני לא נרדמת בלילות. אני מתעוררת ומסתכלת אולי. אולי נשברת כבר. אני יודעת שאתה מתגעגע. אני יודעת שאתה בוכה. אני מכירה אותך.
אבל אתה מחכה שאני אשבר.
ובשביל מה כל זה? איך נהרס לנו הכל?
למה שברת לי את האמון בך ?!
למה ריסקת לי כל חתיכה אפשרית בגוף? למה פגעת בי ככה?
למה בשבוע האחרון הרגשנו שני זרים.
למה החיבוק שלך בלילה האחרון שלנו הרגיש לי שונה. קר. למה לא יכולתי להיות קרובה אלייך כבר?
איך זה נהרס? איך מאמי…
אני נתתי לך הכל. היית המלך של העולם שלי.
אתה הרי יודע כמה קשה לי לסמוך על אנשים ולהיקשר כי אני מפחדת. תמיד פחדתי מיזה.
ובחרת לפגוע בי במקום הכי קשה. בנקודה הכי חלשה אצלי.
יש לי רגשות מעורבים. כעס. אכזבה. געגוע. כאב.
קשה לתת לשנה שלמה ללכת…
אבל אין ברירה. נלחמתי עלינו תמיד. אבל דיי. הכוחות בי נגמרו. המחנק בגרון לא יכול לשאת את זה עוד.
אי אפשר כבר לסלוח…

אני אוהבת אותך.
אבל לא מאמינה לך.

אני מקווה שהלילה הזה אצליח לישון.
ויצא אולי חיוך קטן.

תמיד אזכור שלכל דבר יש סיבה.
ושיבוא היום שתבוא אליי. תחפש אותי. שיצבוט לך בלב שאני עם אחר. אני כבר לא אהיה שם.
לא אהיה בלב שלך.
ולא יהיה לך את הכוח הזה. הכוח שלך עליי.