שוב

שוב.
שוב מתחיל לו מבצע נוסף.
שוב אנחנו מותקפים.
שוב מתחילות להישמע אזעקות הצורמות באוזניי.
שוב הגוף רועד.
שוב הלב קופץ.
שוב הרגליים רצות.
שוב חמש עשרה השניות לתפיסת המחסה.
שוב הידיים המגוננות על גופי.
שוב העיניים עצומות למשמע הטיל שחוצה את הרקיע.
שוב בומים קוליים ברחבי העיר.
שוב צעקות הילדים.
שוב הדאגה הבלתי פוסקת של אמא.
שוב הטלפונים מצלצלים ללא מנוח.
שוב ההרגשה הכלואה.
שוב קולות המטוסים שמעמעמים את השקט של הלילה.
שוב השקט הרגעי שמעלה בי ספקות.
שוב הביקורים של פיקוד העורף.
שוב המחשבה על אחי הלוחם.
שוב הפחד ממלא אותי.
מרגישה חנוקה.
שוב הדמעות הממלאות את עיניי.
שוב אותן הבטחות.
שוב אותן מילים.
שוב אותה אכזבה.
ורק דבר אחד באמת הופך את המצב לטוב יותר…
לשמח את החיילים שלנו.
החיבוקים שלהם והחיוך על פניהם שווים הכל.
אנחנו חייבים לזכור שאנחנו עם אחד,
בעל לב אחד.
ספגנו הרבה בשנים הקודמות ונספוג גם עכשיו כי א-ף אחד לא יוכל לשבור אותנו, אנחנו נצליח ונישאר עד הסוף, ובסוף נ-נ-צ-ח !!!
יש בי אמונה.
שיום אחד הסרט הרע הזה, שאני אחת מאלפי השחקנים שם, ייגמר.
שיום אחד הילדים שלי יקומו למציאות חדשה.
וכן אני רוצה סוף אופטימי לסרט הזה.
חייב להיות סוף אופטימי.
סוף של רוגע.
של שלום.
של אחווה.
של
אהבה.