שדה הפרחים

פעם, לפני שנים רבות, היה שדה.
השדה השתרע על מרחבים עצומים. הוא היה כה רחב עד כדי כך, שעל מנת לעבור אותו, נדרשו חודשים של הליכה קשה ומייגעת.
בשדה היו פרחים, המון פרחים, מיליארדים של פרחים, שרק הלכו ונוספו ללא הפסקה והעצימו יותר ויותר את השדה. הפרחים היו בשלל צבעי הקשת, ולכל פרח היה את הגוון המיוחד שלו שהוסיף יופי לשדה.
סופר על השדה כי היה מצליח לעצור את נשימתו של כל אדם שהתבונן בו. היופי שקרן מהשדה הצבעוני, שיגע את העיניים. הריח הנעים של הפרחים, דיגדג את האף. הליטוף החלק והצונן של עלי הכותרת, העביר צמרמורת בגוף. האוויר המתוק של השדה, חבק את בלוטות הטעם. היה רק חוש אחד שלא התערפל כתוצאה מהמפגש עם השדה, חוש השמיעה. הפרחים אינם דיברו או לחשו, אינם צפצפו או צעקו, הם עמדו דוממים. גם בני האדם שהסתכלו על השדה, שתקו. הם כל כך התפעלו עד שהיה נדמה כי איבדו את מיתרי קולם.
כך היה השדה כל כך עוצמתי עבור כל בן אנוש שרק התקרב אליו.
יום אחד, הגיע הגנן לשדה, כדי לטפל בפרחים ולבדוק אותם. הוא עבר חלקה חלקה, סורק כל פרח, מחפש את פגמיו, ומתקן אותם.
הגנן עבר ברחבי כל השדה, עד שהגיע לחלקה מבודדת שהייתה בפינה, בצד. הגנן הביט בחלקה הקטנה, גם שם הוא עבר וסרק כל פרח ופרח. הגנן התפעל מהיופי הזוהר של החלקה, הוא המשיך לעבור בין הפרחים, עד שהגיע לפרח אחד גדול שהיה קרוב לקצה.
עלי הכותרת של הפרח היו צבועים בסגול עדין, שהלך והפך לורוד ככל שהתקרבו לאבקנים. הפרח היה מרשים וחינני, הוא היה גדול מאוד ואכן יפה, אך לא עלה ביופיו על הפרחים האחרים. הגנן יכל לנחש שהפרח עבר כבר המון מחזורי עונות. ימי שמש מייאשים, ימי גשם צוננים וימי קשת בענן שמחים וצבעוניים.
למרות הזהר שהפגין הפרח, הוא לא היה מושלם. עלי הגביע שהחזיקו את הפרח כבר התחילו להפוך לחומים ויבשים, קצוות עלי הכותרת איבדו את צבעם, הגבעול כבר החל להירקב. הגנן ידע שעליו לכרות את הפרח. הוא היה עצוב על כך אבל הוא ידע שבמקום הפרח היפה הזה, יופיע פרח חדש, צעיר יותר וחזק, שייתרום את צבעו לחלקה. הגנן התכופף מטה, הושיט את ידו, אחז חזק בגבעול הפרח ומשך.
בתחילה, הפרח התנגד מעט, אך הגנן נאבק בו, ולבסוף הוא נעקר משורשיו, משאיר אחריו חור גדול וגלוי לעין.
הגנן לקח את הפרח הזעיר שנועד להחליף את מקום הפרח שקדם לו, הוא שתל אותו באדמה והתרומם מעלה.
הגנן ראה את הפרח הישן, זרוק בראש הערמה שבצד, היה נדמה כי הוא זועק ומייבב בלחש.
הפרח הקטן, שהחליף את קודמו, לא הצליח לתפוס את כל השטח שנותר מאחור. אם היו מתבוננים בחלקה מקרוב, היו מצליחים להבחין בחלק החסר, ביופי שהתפוגג, בזהר שהוסיף הפרח לחלקה ושאינו עוד.
הגנן הביט בפרח הצעיר, הוא ידע כי הוא יהפוך לפרח יפה ומרשים, אולי כמעט כמו קודמו, ואז הוא יוכל למלא את מקומו כראוי.
אבל בינתיים, נותר החור, שהשאיר הפרח הגדול מאחוריו. חור ענקי, שייקח לו זמן רב להתמלא, ימי שמש מייאשים, ימי גשם צוננים וימי קשת בענן שמחים וצבעוניים.

דודה אראלה. ת.נ.צ.ב.ה