שבירת חומות

אני סתומה, מפגרת, זונה.
אני שונאת את עצמי.
בעצם לא שונאת, מתעבת. אני מתעבת את עצמי.
אני אפילו לא יכולה להסתכל על עצמי במראה.
זה מה שגבר גורם לך? לכאלה טעויות מטומטמות??
אז הוא לא אוהב אותך, הוא שיחק לך בלב, ניצל אותך.
אז במקום להוכיח לו שהוא מטומטם שהוא וויתר עלייך את מצדיקה אותו?
לא פלא שהוא לא אהב אותי.
מה יש לאהוב בי??
כי אם אני לא מצליחה לאהוב את עצמי איך אני יכולה להתלונן שאנשים אחרים לא אוהבים אותי?!
איך זה קרה בכלל? איך נתתי לו ככה להיכנס ללב שלי, הלב שעטפתי בחומות,הלב שנפגע כלכך הרבה.
והוא סינוור אותי בשנייה, תקף את הלב שלי במלוא הכוח, ניפץ את החומות, נגע במקומות הכי רגישים.
טען שהוא פה לתקן בשם שאר הבנים.
ואני? אני האמנתי לו, נשבתי אחריו,
כמו עיוורת.
סתומה.
התאהבתי בו.
כן, אני הילדה שהייתה בטוחה שהיא לא תאהב עוד לעולם.
שנפגשנו אני הבטחתי לעצמי שזה יהיה אחרת
זה יהיה לאט, שלא ינצל אותי כמו השאר.
אבל ברגע שהוא הניח עליי את הידיים לא יכולתי להחזיק את עצמי.
אומנם הייתי בתולה אז היה איזשהו גבול לא ברור,
אבל גם הוא היטשטש עם הזמן…
לא עברו חודשיים מאז שהכרתי אותו, וכבר מצאתי את עצמי במיטה איתו.
בטוחה שהוא אוהב אותי בכל ליבו, מסונוור ממני בדיוק כמו שאני ממנו.
הוא גרם לי להרגיש מדהים לכל איבר ואיבר בגוף שלי לצרוח,
לצרוח שאני שלו ורק שלו.
אבל עברו בקושי שלושה שבועות ולאט לאט ה"אהבה" דעכה.
נגמרו ה"אני אוהב אותך" או "את מושלמת בשבילי"
ונהפכו לתשובות יבשות…
ודיברנו בטלפון שיחה ארוכה אמרתי שאני מרגישה שהוא לא אוהב אותי יותר
הוא לא ענה
אתה אוהב אותי? שאלתי בהיסוס
לא יודע, אני עדיין מברר עם עצמי…
והבנתי, נפלתי בפח, עוד פעם.
החלטנו להיפרד כידידים,
שקר.
זאת אשמתי. אני נתתי לו להיכנס, אני נתתי לעצמי להתאהב. מפגרת.
ואז הדמעות באו, ובכיתי,
בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן,
הרגשתי איך הלב שלי נחצה לשתיים,
ולא ידעתי איך לגרום לו להתאחות,
שזה גרם לי לעשות טעות גדולה יותר,
גדולה בהרבה.