שבורה

משהו בי כבר השתנה, לא מצליחה לזהות את עצמי במראה.
העיניים שלי הפכו לשונות, המבט הפך לקר ומנוקר.
מסתכלת על עצמי ללא רגש כלל, כל החוסר ביטחון שלי חזר.
אולי זה לטובה, זמן לעבודה?
אני מבפנים פשוט גמורה.
מסתכלת על עצמי עם מבט של אכזבה, פתאום אני כבר לא אותה ילדה.
אני לא אוהבת את מה שאני רואה, פתאום מאשימה כועסת עלי נורא
למה אני כזאת מגעילה ודוחה, למה אין מי שרוצה להיות בסביבה.
אומרים שחשוב לאהוב את עצמך, ככה תמשך אליך הרבה שמחה.
איך מושכים שמחה ואוהבים את עצמך כשאתה כבר לא מזהה אותך.
לא רוצה לעשות ולא רוצה להכיר.
רוצה להתכסות בשמיכה, להתחבא מכל העולם ולראות מי בכלל נזכר.
לביים את המוות שלי, האם מישהו יבוא להלוויה שלי?
מחשבה קצת מוזרה עוברת במוחי, ולפתע מבינה שיהיו רק בודדים שיבכו מעל ראשי.
אולי זה לטובה אולי זה לרעה אני לא יודעת גם ככה אני כבר כמעט קבורה.
חייבת להודות שעשיתם עבודה טובה, אני את עצמי כבר לא מכירה.
הפכתי לדיכאונות נורא, הפכתי לבודדה, כל אותם הרגשות שאז שפכתי מולכם.
פשוט נשפכו לשום מקום, אפילו לא היה הטעם בלהסביר את עצמי.
אני רוצה לחשוב מה עשיתי רע שמגיע לי כל הקבורה הנוראית.
שאפילו את הכבוד האחרון לא קיבלתי בגבורה, מה אני כל כך רעה?