שבורה

מתגעגעת לתחושה הזו.
כל כך מתגעגעת.

הכאב מתחיל.
מרגישים את החלל הריק.
שומעים את הקיבה מעכלת עצמה.
האיברים הפנימיים מתפוררים.
הבטן נצמדת לגב.
כל כך מתגעגעת לתחושה.

העייפות מתחילה.
כאב ראש.
כאבי שרירים.
שיתוק.
קור תמידי.
רגליים כחולות.
ידיים יבשות.
שערות נושרות.
ציפורניים נשברות.
מחזור מפסיק.
אני כל כך מתגעגעת לתחושה.

דיבורים מתחילים.
אנשים מסתכלים.
אנשים שואלים.
אנשים צוחקים.
אנשים נרתעים.
אנשים מתרחקים.
אבל עדיין – כל כך מתגעגעת לתחושה.

דיכאון מתגבר.
מעגל של יאוש.
החיוך כבר מזמן נעלם.
על צחוק אין מה לדבר.
חוסר רצון.
חוסר תקווה.
אני כישלון.
אני מיותרת.
אני אכזבה.
עדיין מתגעגעת לתחושה.

הגוף כבר לא גוף.
רק שאריות.
עור ועצמות.
שלד.
בגדים כבר לא מתאימים.
חולצות ארוכות.
מכנסיים נופלים.
איתם גם הדמעות.
איתן גם בקבוק מזכוכית.
נשבר.
היד מושטת.
זכוכית מתקרבת.
נוגעת.
לוחצת.
בוכה.
חותכת.
כואבת.
דם שחור נשפך.
נוזל כמו נהר של מוות.
מהופנטת.
תמיד מתגעגעת לתחושה.

בדידות.
בלי מגע.
בלי הקשבה.
בלי עזרה.
בלי חמלה.
בלי הבנה.
בלי אהבה.
בכל זאת. מתגעגעת לתחושה.

מסתובבת במעגל.
רוצה להחלים.
הנפש שבורה.
הגוף דקה מהמוות.
הולכת לכיוון האור הבוהק.
אולי שם יד תושט לעזרה.
מנסה להשתפר.
מנסה להתגבר.
מנסה להשתנות.
רוצה לחיות.
איך אוותר על התחושה?

זה לא אפשרי.
אני לא מסוגלת.
לא יכולה.
לא חזקה.
לא מצליחה.
כבר לא מנסה.
והנה היא שוב התחושה.

כבר לא נשאר הרבה מהגוף.
לא נשאר כלום מהנפש.
אדישות מוחלטת.
מסתובבת במעגל שאין ממנו יציאה.
הולכת לכיוון החשכה.
נשברת.
נופלת.
נגמרת.
עוברת.
תמיד אתגעגע לתחושה.