שבורה

אני מדמיין את העיינים האלו,
אני מדמיין את העיינים האכזריות האלו,
הוא הסתכל על הילדה התמימה והיפה כל כך הזאת ופשוט הלך מבלי להסתכל לאחור.

הוא השאיר אותה חסרת אונים לבד,
הוא השאיר אותה שבורה לחתיכות בשביל כמה דקות של סיפוק.

כשאני מסתכל עלייה מחייכת אני לא בטוח אם זה חיוך אמיתי או מזויף,
כשאני שומע אותה שרה אני לא יכול להבין אם היא שרה בשביל עצמה או בשביל אחרים,
כשהיא מדברת לפעמים אני שומע את המחנק בקולה,
אבל אולי זה פשוט קולה הרגיל.

היא אומרת שכשהיא מחבקת אותו היא מרגישה שלמה שוב,
היא אומרת שהיא מרגישה בטוחה איתו,
היא אומרת שהחתיכות מתחילות לחזור חזרה,
ואני מאמין לה.

אני יודע שהילדה התמימה והיפה הזאת לא תחזור עוד,
ואני לצערי לא זכיתי להכיר אותה.
אבל אני זכיתי להכיר ילדה אחרת,
אני זכיתי להכיר ילדה שנראת חזקה מבחוץ אך שבורה מבפנים,
אני זכיתי להכיר ילדה יפה וכבר לא תמימה,
אני באמת זכיתי.

אני רוצה לראות את העיינים האכזריות האלו פעם אחת,
אני רוצה לראות איך החיים שלו נראים עכשיו,
האם גם הוא שבור,
האם גם לו לקח שנים לחזור להיות חזק.

אני יכול לנחש שהוא בקושי זוכר את הלילה ההוא,
הלוואי והייתי רואה אותו פעם אחת,
מאוחרי סורגים.