שאול קוראים לה
"שאול קוראים אותה. ככתוב: "מצא מחפשת אתונות ויצא מלוכה". זה על שאול המלך אמרו זה. אליהו הנביא. כן, כן.כן. בעצם לא. אולי היה שמואל נביא? וואלה לא יודע. נביא כלשהו", הוא יורק עלי מילים ומלמולים תוך כדי שהוא מדבלל את שער הפנים שלו. אני עומד ומסתכל עליו בפליאה כשהוא אשכרה מורט לעצמו שערות מהזקן הפרוע והמלוכלך בפירורי בורקס. חושב לעצמי "מי זה האיש ההזוי הזה שמוכר לי את החמור שלו? ולמה בכלל אני קונה אתון שקוראים לה שאול?"
.
חצי שעה לקח לי להגיע לכתובת של ג'ורג'. ("ג'ורג'. כמו זאתי קוסטנזה מסיינפלד") למרות שהיישוב שלו מרוחק ממקום מגוריי רק שלוש דקות, הצלחתי להתברבר קשות עד שכנופיית ילדים מטונפים הובילה אותי אל השטח שלו. האמת זה לא היה באשמתי, זה המקום המבולבל הזה בו גר הליצן עם זקן הבורקס שמנסה לשחוט אותי עכשיו במחיר הצרכני לאתון. היישוב של הליצן בנוי כמו הזקן שלו – בערימות. בצד אחד רחובות הולנדים עם צמחייה מטופחת ושמות אנגלוסקסים על שערי הבתים. מעליהם בקצה הגבעה מפגע תברואתי בדמות ערימת פריקסטים ישנים שמישהו שכח לפנות למזבלה, ולמטה בוואדי נמצאת השכונה של האיש והחמור. כאן אין מדרכות ולא אקרשטיין, גם לא צמחייה בערוגות ולא שמות מאונגלזים על הבתים. אפילו רחובות אין כאן, שלא לדבר על מספרים. וילות ענקיות בנויות מעל לבתי סוכנות ישנים, חצרות פנימיות מציצות משערים חצי סגורים ומראה כללי של גיבץ'. בקיצור, קסבה אותנטית בתוך הקו הירוק. רק שבמקום ערבים יש כאן כל מיני ברסלבים וסתם גזורים אחרים ברמות שונות של הזיה.
"אתה רוצה לראות בית חמורה?", הוא מפריע לי לגלום על היער שמתפרש ממש בקצה החצר עמוסת הגרוטאות והבוץ שלו. בן זונה, יש לו פה איזה דונם וחצי לפחות של אדמה חומה ומזמינה, רטובה מהסופה של סוף השבוע. מעלה ריח של בית, מזכיר לי את החצר של סבא אליעזר בראשון. בעיניים של ילד בן 5 היא הייתה מתחם ההרפתקאות האולטימטיבי, עם ערימות הגרוטאות וגזעי הענק שהיו מוטלים על האדמה ושימשו אותנו כצוללות נאציות.
"וואללה, בוא נראה בית חמורה", אני זורם איתו והוא מוביל אותי לפינה השמאלית בחצר בה ניצבת מעין מלונה משודרגת. "לא רוצה נכנסת חמורה פה. אולי קצת קטן מלונה עשיתי..רציתי יהיה לה אינטימית", הוא ממלמל, ספק אלי ספק לעצמו. נראה לי שהוא חצי מפגר. "באמ'שלי, משהו לא לגמרי בסדר שם", אני חושב לעצמי ומסתכל שוב על המלונה מפלסטיק שהוא בטח גנב מאיפשהו. אני לא בטוח שאפילו סתם רועה גרמני היה מצליח להיכנס לדבר הזה. חבל שלא יכולתי לראות אותו מנסה להכניס לכאן את שאול החמורה.
"אתה מעשנת אותי ג'וינט יחדיו?", הוא מציק לי שוב, "לא טוב מעשנת אדם לבדה, זה לא סושיאליסטי אתה מבינה?".
"מה מבינה? איך מבינה, איך? זה בכלל לא עברית הדבר הזה שנשבר לך מתוך הפה", אני חושב. אחר כך הוא מסביר לי שאחרי שקרה מה שקרה, הוא נדר נדר שלא לדבר שוב באנגלית. לפחות לא כל עוד הוא נמצא על אדמת הקודש.
שתי דקות מאוחר יותר הוא כבר מסטול לגמרי ברמות קשות ומכריח אותי לשבת איתו על הספה מלאת הפשפשים שזרוקה לו בחצר. "אתה בטח חושבת עצמך מה ג'ורג' עושה כאן, כן?".
"האמת שלא, לא חושב בכלל. נראה לי אתה תפור על המקום הזה פונקט. בטח ראו אותך ככה עם הפירורים של הבורקס בזקן ישר העבירו, בלי ועדת קבלה. רק תביא איתך כמה תרנגולות וערימת ילדים ואישה שתסדר אחרי כולם. ועל הדרך תשחרר לנו משהו מהחרא המשובח הזה שאתה מגדל בחצר". פייי, פתאום אני קולט כמה אני מסטול אחרי שהבנתי שאני מחייך לעורב המלחיץ הזה שמסתובב קרוב מדי לספה.
ג'ורג'י בוי לא ממש מחכה לתשובה ממני ומתחיל לשפוך עלי את סיפור החיים שלו. כאילו אנחנו יושבים עכשיו על איזה גג בגסטהאוס איפשהו ואין חיים מסביב שצריך להשתלב בתוכם. מסתבר שהליצן הזה הוא ככה מבחירה. לא תמיד הוא היה ליצן. למעשה, הוא דווקא היה סוג של עילוי בביולוגיה מולקולארית וכל מיני כאלה בארצות הברית. גדל במשפחה אנגלו סקסית לתפארת, כאלה שיושבים טוב אחושרמוטה ונורא דואגים לגורלה של ארץ ישרואל והעם היהודית. את הסיבוב שלו הוא קיבל אחרי מה שרבקה עשתה לו. "שלושה כושות! שלושה היא הייתה צריכה הבת של זונות זה! ואלו כושות כמו בסרטים, אתה יודעת, עם השלונג שלהם משהו ענקית.. בת של זונות. אמרה היא הלכת לשיעור בבית כנסת..וכל הזמן הייתה אומרת אוי מיי גוד, אוי מיי גוד". אלף פעמים אמרתי אותה לא מדברת אנגלית במיטה שלנו, אלף!".
שיח קטן עם פרחים צהובים מאחורי הליצן תופס את מבטי. "מה פרחים", אני חושב, "מאיפה הגיעו לכאן?". אנחנו כבר בתחילת נובמבר ועדיין כלום לא יצא מהאדמה הזאת חוץ מקוצים וצפעים. חודשים אני מחכה שיפרח כאן משהו, קצת עשב. משהו חי שיסתיר מהעין סוף סוף את הקוצים היבשים האלה, את הצבע הצהוב החיוור והעצוב הזה שמדכא לי את החשק לחיות כבר יותר מחצי שנה. ככה זה אצלי בשנים האחרונות, הפכתי להיות סוג של בעל חיים שמסונכרן עם הטבע. לפחות בענייני מצב רוח. בחורף אני פורח ובקיץ נובל. את כל החורף האחרון ביליתי בשיטוטים על הגבעות שסובבות את מתחם הבטון האלק כפרי בו אנחנו גרים כבר שלוש וחצי שנים. מה בדיוק כפרי במאות אלפי מרצפות האקרשטיין שהניחו כאן דורות של פועלים פלסטינים מבית סירא ודיר קדס וניעלין וחרבתא ועוד ועוד מקומות בהם אין אקרשטיין בכלל. גם לא בטון. יש אדמה ותרנגולות בחצר. מעומק הבטן אני מרגיש את זה, כמה זה בדיוק מה שאני רוצה. לחיות כמו פלסטיני, בכפר.
"ואז..אני זוכר זה כמו אתמול היה, הסתכלתי למעלה ריבון עולם ואמרתי לו: "אח שלו, אני בא פוגשת אותך בארץ קודש", הוא מוריד אלי את המבט ומשתתק סוף סוף. אני מנצל את מבט העגל שיש לו בעיניים וממהר לקום על רגלי. "יאללה אבא'לה, בוא תעזור לי להעמיס את שאול על הטנדר", אני מגרד אותו מהספה וזז לכיוון הרכב. אחרי שאני משלם לו מחיר מופקע עבור אתון צנומה ומוכת שחין, הוא תופס אותי ביד כשאני כבר עם חצי גוף במושב הנהג ורוכן אלי קצת קרוב מדי: "תשמור אותה טוב", הוא לוחש, "זאת חמורה מיוחדת.היא מבינה לב גבר, היא יודעת מה צריך אתה. תן לה ללוש אתה כמו בצק והכול יהיה בסדר, בעזרת השם".
תגובות (0)