רק תישארי כנה עם מי שאת

את עוברת במסדרונות בית הספר, רואה את הבנות הרזות האלה, עם החיוך המושלם, הם הרגליים הגבוהות והרזות, הבטן השטוחה, השפתיים המלאות, ה- 'זאתי שמלאה במקומות הנכונים'.
את מתכנסת יותר בעצמך כשאת רואה אותה לובשת מכנס קצר, ועליה זה כל כך יפה, אבל לך בבית יש את אותו מכנס, אבל את רואה אותו על עצמך מכוער.
את לא רוצה ללכת לים כי את לא רוצה שיראו את גופך, את מתביישת בעצמך.
את רואה את הבנות הרזות עם הבגדים הקצרים והפנים היפות עם בנים, עם הבנים שכולן רוצות.
וחושבת 'האם אי פעם יהיה לי מישהו?'
'האם אי פעם משהו ירצה אותי?'
את חוזרת הביתה, מסתכלת במראה, מרימה טיפה את החולצה הרחבה ששמת עלייך, מסתובבת לצד ורואה את ה-"נזק", את שואפת אוויר אל תוך ריאותייך ומכניסה את הבטן פנימה כמה שאת יכולה, ומאחלת לבטן כזו.
את מתחילה לשים על עצמך יותר שכבות כדי שלא יראו את גופך שאת חושבת שהוא מלא.
את מחייכת, צוחקת, משקרת.
את בסדר, את אומרת.
את בסדר עם זה שהן רזות מאוד, ואת סתם 'שמנה'
את בסדר עם זה שהן מקבלות את הבחורים היפים והמקובלים שאף פעם לא יסתכלו עלייך.
את בסדר עם החומות שבנית מסביבך, את בסדר.
אבל…את לא בסדר.
עם עצמך.
את מאשימה את עצמך,
את שונאת את עצמך.
את שונאת את כל ה'שומן' שמקיף אותך.
את פשוט שונאת להיות את.
שונאת לראות את הדוגמניות בבגד ים, האלו עם הבטן השטוחה והפנים היפות.
אף אחד לא יודע שזה מה שאת מרגישה, החומות שבנית סביבך יצרו ממך שחקנית.
את משקרת לכולם, "אני בסדר" .
ועוד פעם את מול המראה, מפחדת להביט בה, מפחדת לגלות מה ה'נזק' של היום.
את בונה מעצמך בן אדם שהוא לא את.
את בונה מעצמך בן אדם שטחי.
מסתירה את כל מה שיש לך להוכיח, את נועלת את כל מה שיש לך להגיד.
הדמות שבחרת לעצמך משתלטת עלייך ואת מרגישה שאין לך מה לעשות.

אז אני אומרת לך, למרות שאני לא יודעת אם זה יעזור.
את יפה, את מדהימה, יש לך הרבה מה להוכיח לעולם.
ואם לא תשברי את החומות סביבך, את תתקעי בדמות שייצרת מעצמך.
יש. לך. מה. להוכיח. לכולם.!
את.יפה!
את. מדהימה.
יש צדדים בעצמך שאף אחד לא יודע, צדדים כל כך יפים שאת מפחדת לפתוח.
"רק תישארי כנה אל מי שאת"