רק דקה

מדוע קנאה היא כזאת רעה?,
מדוע היא כל כך דורשת,להיות מורגשת?.
מדוע היא כל כך כנה?,
מדוע היא אינה שותקת?,
מדוע היא אינה יכולה להיות רגועה יותר?, שקטה יותר.
היא לא יכולה, היא לא מסוגלת,
היא רוצה, היא דורשת.
היא גם מקבלת את רצונה,היא מגשימה את עצמה.
ואם אני אעזוב, האם היא תבוא ותכרסם אותי?, האם היא תאכל אותי?,
האם היא תבוא ותדרוש אותי?, ומה יקרה אם היא תקח אותי, מה יקרה אם היא תדרוש.. ותקבל אותי. אני אהיה אסירה, אסירה של הקנאה, אסירה של ההרגשה הכל כך חזקה, של התחושה שדורשת את הכל בדרכה.
האם אני אוכל לשלוט בה?, להוריד קצת תחושתה? לגרום לה לדעוך אפילו אם זה רק לדקה.
דקה קטנה אך כל כך חשובה, דקה של שקט, דקה שתהפוך לגשם של רגשות. אשר יציפו אותי, אשר יכבידו ויכאיבו לי והם ידרשו הם ידרשו כל כך הרבה. אז אולי אני מעדיפה להיות מוקפת בקנאה, ברגש הכל כך דורש הזה.. מאשר להיות בסערת הרגשות הקבועה הבלתי פוסקת, המציפה, הכל כך מכבידה. האם אני מעדיפה לחיות באביב שיקרי מאשר ללכת עם ענן שחור כבד מעל ראשי, בתוכי ענן שלא נותן לי מנוחה, שמרטיב בלי הפסקה, עד שאני רטובה כל כך שאני לא מצליחה להתחמם.
גם לא כשיש לידי את השמש הכי חזקה…