רק אני והשדים

הינה אני אומרת את זה, קבל עם ועדה,
והעיקר שאף אחד שאני מכירה לא יקרא את זה.
אני לא מתביישת שאני הולכת לטיפול.
אלא דווקא כזה אצל פ-ס-י-כ-ו-ל-ו-ג-י-ת.
ומה פרויד היה אומר על זה.
לי זה לא משנה כי פרויד כבר מת ואני אחראית על המתה-מהלכת שאני.
אז אני הולכת.
לפתוח קופסת פנדורה.
לפחד לראות מה מסתתר בתוכה. או לא פחות גרוע, לגלות שאין שם כלום.
אין סיבה ללמה אני דפוקה.
אבל אני לא דפוקה. אני רוצה ללחוש לעצמי. איזה פרץ של אהבה ביום המקולל הזה. דחפים.
קליק.קינדר.שייק של מתוקים.
וזה נורא כי אין לי קלוריות רזרבות במחסנית.
הגעתי לקצה.
וקצה צריך לאזן.
אז החלטתי לרקוד קצת יותר.
והנה בטיימינג נפלא, מגיעה לה פציעת ספורט.
וזה ממש אבל ממש לא ספורטיבי.
זה גם לא ספורטיבי מצידי לקרוא את הספרי פח האלו. רומנטיקה בשקל. אזיקים ומחבט.
היישר בפניה של הכותבת.
אז איפה הייתי?
פגישה אצל הפסיכולוגית.
שוב דפוסי ריצוי?
אני לא יודעת.
איך מדברים פגיעה.
איך מדברים בפגישה.
בפגישה הבוקר לא דיברנו.
וזאת התוצאה ההרסנית של היום.
קילו שניים לפחות.
ואין כבר מודל יופי להיתלות עליו.
זה רק אני והלב שלי.
והוא יפיוף אני יודעת.
וגם אני לא כ"כ רעה.
אבל ככה זה כשאת משמינה.
לאמא יש מה לומר.
כולם בטוחים שלא השתנתי מיליגרם.
אבל השתנתי. חזרתי שוב למקורות הרעילים.
בשקט בשקט. רק אני והשדים.