רציתי לדבר
לא רציתי לכתוב לך. לא רציתי להיות תלויה בשירותי הדואר או בטלפונים ניידים. לא רציתי לחכות עד שההודעה שלי תגיע, אם היא בכלל תגיע, ולתהות האם תענה – ואם כן עוד כמה זמן, ומה תגיד.
רציתי לדבר. שיחה אמיתית וכנה, בארבע עיניים. שיחה שבה מספרים הכל ולא עוטפים את המשמעות האמיתית בתוך שכבות-שכבות של מילים גבוהות ומצועצעות, כמו אנשים שמדברים הרבה אבל לא באמת אומרים כלום. רציתי להשתמש במילים פשוטות, כמו "אני" ו"אתה", ואולי אפילו "אנחנו"… אבל לפעמים קלישאות מוכיחות את עצמן כנכונות ומראות שאי אפשר תמיד לקבל את מה שאנחנו רוצים, ושלפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו בין הפטיש לסדן, בלי לדעת איזו פניה שגויה לקחנו כדי להגיע לשם.
רציתי לדבר, אבל לך יש רצונות אחרים אז אין לי ברירה אלא לנסות לסדר את המחשבות שלי בצורה כמה שיותר ברורה ולשלוח אותן לחלל האוויר, בלי לדעת אם הן יגיעו ליעדן ואם יקבלו התייחסות.
תגובות (1)
אהבתי את הכתיבה ואת הגיוון. התוכן מוכר לי, מניסיון אישי (; אני מציעה לך לא לכתוב "אז" בסיפור כי זה משלב יותר נמוך ("ואם כן אז עוד כמה זמן").