רסיסי הלב שנשבר

רסיסי הלב השבור שלה התנפצו אל הרצפה בדומייה אבלה.
הצער סדק את המעטפת השבירה כל כך של הלב שהכיל בתוכו אהבות, זיכרונות והרבה מאוד כאב.

הוא כבר מזמן עבר את יכולת הקיבול שלו אך אסור היה לו להישבר, אסור היה להראות לאף אחד אחר עד כמה הכול כל כך כואב. איך הסדקים פוצעים את העור מבפנים , איך השריטות מדממות ומוציאות את לשד החיים מתוכה.

קולות השבירה היו עמומים בתחילה, אך משהחל הר הגעש הרגשי הזה לתסוס ולהתפרץ – לא היה דבר שיכול היה להחזיק את הלב הזה במקומו, הכול התפרץ כמו לבה רותחת והכאב קיפל אותה לשניים. נדמה לה שהיא לא יכולה לנשום עוד מהעוצמות הנוראיות הללו, הבכי שלה נשמע לאוזניה מוזר ולא שייך, מתי בפעם האחרונה היא בכתה בקול? מתי הרשתה למישהו אחר לשמוע? מתי אפשרה למישהו אחר לראות את ים הדמעות הללו יורד בלי הפסקה על לחייה העדינות ?

היא יכלה לשמוע הדים נוספים של רסיסים מתנפצים ותהתה האם הכאב ייפסק? האם היא תוכל להמשיך לנשום גם אחרי? האם אפשר לחיות כשהנשמה עוברת זעזוע כזה גדול?

והחיים ? החיים חזקים יותר מהכול ובעוד המחשבות מתרוצצות להן בראשה בשעת לילה מאוחרת מונעות מהשינה להגיע, שעון הזמן של חייה ממשיך לתקתק ביעילות ולהעיד כי לא פגשה עדיין במוות – בהפסקה המיוחלת מהכאב, ועליה לקום בבוקר ולהיות אמא וחברה, בת ואשת קריירה, ומטפלת ושכנה , מאהבת ורעיה וכל מה שהיא באמת רוצה – זה לחזור להיות ילדה, שמישהו יחבק אותה, ייתן נשיקה על הלב הכואב ויספר לה שעד החתונה הכול עובר.