רסיסים

״אני לא אוהבת את עצמי מספיק בשביל זה״
לחשתי לדמותו שבמראה.
המחשבה שנחקקה בראשי, היא המראה שבה אני שוטפת את עיני כל בוקר, צהריים וערב. המראה המייצגת שמראה את דמותי, גופי ונפשי בלי שום חמלה או הבנה. היא לא מקשיבה לבקשתי החוזרת, המתחננת, אני איני רוצה לראות את הדמות הזו במראה. הדמות שלמדתי לשנוא ולתעב במהלך כל השנים הללו ופתאום מבקשים ממני שאני אראה כלפיה אהבה? הבנה? חמלה? איך אני יכולה?!
אני איני יכולה.
באותו הרגע המראה הופכת לאויב לבקשה גדולה מידי, ואני מוצאת את עצמי מוקפת ברסיסים של תקווה שלא מומשה שמשתקפים על ידי אותה הילדה שבוהה בעצמה במראה.