רסיסים
המורה החדשה שלי, יעל, הספיקה בכל מיני הזדמנויות, להגיד לי כמה אני חזקה, וכמה אנרגיות חיוביות יש לי, ושאני מביאה אור ושמחה לכיתה. היא אומרת את זה הרבה…
אז למה אני מרגישה כל כך שברירית??? למה אני מרגישה כל כך חסרת ערך???
אני יודעת שיום יבוא, ואני אשבר. אני פשוט אתנפץ לרסיסים ואתפזר באוויר, וזה עצוב כמובן, אבל הבעיה ההאמיתית היא, שאני לא בטוחה שמישהו ישים לב. אני לא בטוחה שמישהו ידע שמשהו קרה בכלל, שמישהו יוכל לעזור, באשמתי.
כי פחדתי, פחדתי מהעולם, אז נעלתי את עצמי בתוך עשרות חומות ובריחים, שקשה להפיל. אז אם יום אחד, אי פעם, תרגישו בחסרוני, של מי שהייתי, פשוט תקחו נשימה ארוכה, תעצמו עיניים, ותנסו להיזכר בי, באני של פעם.
תגובות (2)
כל פעם שאני קורא את הדברים שאת כותבת אני מתעצב. מעבר לטקסטים העצובים אני מרגיש שאת עוד צעירה והכל יכול להשתנות עבורך. לפעמים אנחנו כל-כך מתאהבים בעצב שלנו, מרגישים שהוא הופך אותנו למיוחדים יותר, טובים יותר. אבל לאורך זמן זה רק סבל.
אני לא יודע כמה הצעד הזה הוא גדול עבורך, אבל חשבת לגשת למורה הזאת ולהראות לה את הקטע שכתבת. מה לדעתך היה קורה אם היית עושה את זה?
מצטערת שאני מעציבה אותך:(