רסיסים אדומים-כחולים

שבורה.
זה מה שאני, שבורה.
ערמה שבורה ומעוררת רחמים. מחכה שירימו אותה וינפצו שוב.
כל דבר שהיה בי שלם, רוסק ואני שוקעת לתוך עצמי במחשבות.
"מי אני?"
"מה אני עושה פה?"
"אם אני אספר, אני אפגע שוב?"
ובזמן האחרון זה,
"למה סיפרתי לו? מה לעשות עכשיו, לשנוא אותו?"
אחרי שסיפרתי לו על דברים שלא העזתי לומר לאיש, הוא קם והלך, עזב אותי לטובת אחרת, וכשהאהבה ביניהם נשברה, הוא חזר עלי.
מעולם לא היינו מאוהבים ומבחינתי לעולם לא נהיה. הוא היה כמו אח גדול בשבילי. אדם שאוכל לספר לו הכל. אדם שהציל אותי מאין-ספור ניסיונות להתאבד.
עד שהוא בוגד בי. הוא נעלם לתוך עצמו ולא נתן לי להגיע אליו, וזה לא שהוא מביא סיבה. או שהוא אומר מה עשית לא בסדר. הוא פשוט נעלם לתקופה מסוימת.
הייתי מבינה אם זה היה קורה רק לפעמים, או אם הייתה אזהרה, אבל זה כך כל הזמן. אני מספרת והוא פוגע.
כמו אב מכה. מגיע בדרך כלל שיכור ומתעלל. אך ברגעי הפיקחות הוא האדם המושלם בשבילך.
לשפוך את כל רגשותיך אליו , לראות אותו 'משתכר' ולוקח כל רגש שחלקת ומשמיד.
כל סיפור על אבא. שבאמת הכה. הוא מוחץ לצורת מחט דקה וארוכה, ונועץ בין סדקי החומה האחרונה, מגיע ללב לבי ופשוט משאיר אותה שם. ולא רק סיפורים כאלו. גם כל סטירה מצלצלת של אמא. כל פגיעה עמוקה. כל פעם שסבא הסתכל עלי כיצור לא רצוי והפעם שהוא קרא לי זונה.
הכל שם. דוקר ונכנס עמוק יותר ויותר כל פעימה. ומה שנשאר לבסוף זה כבר לא לב. זה רסיסי זכוכית אדומה-כחולה, מכוסים ברעל של תיעוב עצמי ושנאה כלפי העולם. רסיסים שמחכים למתי שהוא יחזור וינפץ אותם לחתיכות קטנות יותר.
והוא חוזר , כאילו כלום לא קרה ואני מספרת פחות ופחות, אני מספרת רק על מה שקורה בבית כרגע עם ההורים, על כל הריבים איתם. על זה שאין יותר מכות פיסיות, רק מבטים, הערות ופגיעות כאלו.
אני מספרת לו על המוסיקה, ועל האומנות. הדברים שחשובים לי.
ושוב פשוט מחכה שהוא ימצא משהו ויחדד אותו. שיביא את הפטיש שלו וימחץ אותי לקרקע.
מחכה להישבר עוד יותר.