ריקנות…

הרבה פעמים מרגישים ריקנות.
הרבה אנשים שואלים אותך, מה קרה?
למה את ככה?
אבל מה קורה אם אין לך באמת תשובה לאנשים האלה.
שאתה בעצמך לא יודע באמת מה קורה מה עובר עלייך.
הרבה פעמים אני נלחמת בריקנות הזאת ופשוט שומרת הכול בפנים את כול העצב הדיכדוך.
מגיעה לבית ספר ומעלה חיוך על הפנים שלי.
אבל החיוך הופך להיות עקום יותר בכול פעם שאני מעלה אותו.
וכשאני לבד אחרי יום שלם שבו אני מזייפת שמחה אני פשוט יושבת מרגישה מעט עצב וריקנות.
לא נותנת לכלום להתפרץ.
בזמן האחרון הבנתי שאני גם בנאדם שלא יודע להביע רגשות בכתב או בכלל במילים.
בנאדם בלי ביטחון עצמי.
לפעמים אני פשוט רוצה לבכות אבל זה לא קורה, כי אני לא נותנת לזה לקרות.
אני פשוט שוקעת בספרים בשירים ובסיפורים שאני כותבת, ולכמה רךשעות אני שוכחת מעצמי ומתרכזת בספר,או בשיר מנסה להבין את הקשיים שלהם מנסה להבין את הדמויות והמילים.
זה הרבה יותר קל מלשבת ולהתמודד עם אנשים ועם דברים פנים מול פנים.
אבל אני יודעת שיום אחד אני יצטרך לברוח.
ושיום אחד אני יפסיק להרגיש את הריקנות הזאת ולקוות שהתקופה הזאת תעבור מהר.