רחוק מהעולם עכשיו

הוא קם בבוקר בכעס על החיים.
הוא התלבש בדכדוך כשנזכר שאין לו חברים.
הוא יצא מביתו במטרה לשרוד את היום לפחות.
הוא חזר הביתה עם נשמה מלאה צלקות.
הוא סחב את זה כמו חייל פצוע.
כששאלו אם הוא בסדר הוא ענה בטון רגוע.
הסתכלו בעיניו, ראו את הבדידות.
החוסר בחבר שיהיה איתו בידידות.
הוא הבין מה צריך לעשות כדי להתרחק.
הוא לקח את האקדח ולחץ על ההדק.
אמו מצאה את גופתו עם כדור הירי.
"אל תאשימי אותי אלא את העולם מסביבי".
הוא כתב מכתב לפני מותו עם האשמות על העולם.
"לאף אחד לא היה אכפת, זה אשמת כולם".
"אני לא לוחם אך את כן".
"הלחמי בחייך על מה ששלך, הזכרי שהיה לך בן".
"אני לא האמנתי מספיק אך לכם יש עוד זמן".
"תאמינו שיום אחד עולמכם ישתנה לגן".
"הגן עדן שלכם".