רותם. (חלק שני)
השירותים היו נראים כאילו מישהו ספג סמרטוט בדם והוליך אותו הלוך ושוב תוך כדי שהוא סוחט אותו לאורך השירותים. היו שם הרבה טיפות דם וטביעות ידיים ונעליים אדומות, ראשי התחיל להסתחרר קצת, אבל התחלתי לעבור בחמשת תאי השירותים הכחולים. בתא הראשון היה קצת לכלוך וטישו על הרצפה אבל לא משהו מיוחד.בתא השני האסלה הייתה קצת שבורה אבל שוב- לא משהו מיוחד. בתא השלישי היו הרבה קשקושים על הקירות ופקק של טוש אדום. בתא הרביעי מצאתי ערימת בגדים של ילדה שהיו זרוקים בפינה. ובתא החמישי והגדול מכולם, 'תא שירותי הנכים'- ראיתי את זה. נכנסתי לחדר וצחנת אלכוהול עזה עלתה באפי, העוויתי את פרצופי אבל התחלתי לבחון את החדר.
הקירות היו מרוחים בדם, וטביעות אצבעות אדומות היו מפוזרות בכל פינה.
שלולית דם גדולה מילאה את הפינה הימנית של החדר ולצידה היו כמה בקבוקי בירה "גולדסטאר" ריקים, שמתי לב שעל הקיר שמולי יש כתם דם גדול ומוזר, שאני אפילו לא יכולה לתאר אותו במילים.
תוך כדי שאני בוחנת את הכתם, אני שמה לב בזווית העין שבתוך שלולית הדם יש קצת נתזים לבנים,קטנים וגדולים. אני רוכנת כדי לבדוק את זה ומזהה את החומר שהיה לרותם על הפנים. שיחזרתי במוחי את הפגישה שלי עם רותם בקדחתנות, מנסה לדלות פרטים מהזיכרון, ונשמתי נעתקה כשהבנתי מהו אותו נוזל לבן.
הייתי המומה במשך כמה שניות אבל התעשתתי והתחלתי לרוץ לכיוון המקלחות. כמה שניות אחרי שהתחלתי לרוץ, אני רואה דמות מתקרבת אליי בריצה, בגלל החצאית הדקה והשיער המתנופף ברוח הנחתי שזאת תלמידה ושהיא כנראה בדרך אליי. כשהיא כבר ממש התקרבה זיהיתי שזאת אור, תלמידה שלי. היא רצה אליי, כולה מזיעה ומתנשפת, מנסה להסדיר את הנשימה,אך קצת מתקשה. הבחנתי שהיא ממש נסערת, אפילו מבוהלת. היא מתחילה לעצור, אבל אני פוקדת עליה להמשיך לרוץ איתי. היא משנה כיוון ואומרת" רותם… התעלפה… מקלחות… דם…"
-" אני יודעת,בואי חייבים לרוץ"
היא הייתה קצת בשוק, אבל היא הבינה שאין זמן להסברים עכשיו.
"תקשיבי, כשנגיע, את דואגת שמישהי תקרא
לאמבולנס, מישהי שתקרא לאביה ואת ישר רוצי להביא את התיק שלי,הוא על הדשא מצד שמאל,ברור?"
"ברור" היא ענתה בקול חלש.
המשכתיי לרוץ,אבל הרגשתי כאילו אני לא מתקדמת,כאילו המקלחות רק מתרחקות,אבל בסוף ,אחרי זמן שהרגיש כמו נצח, הגעתי. נכנסתי לביתן המקלחות הירוק ובליבי התפללתי שזאת הייתה מתיחה, אולי חלום רע אבל עמוק בתוכי ידעתי,ידעתי שזה אמיתי.
כעשרים בנות בערך התגודדו סביב תא מסויים, נסערות ,מפוחדות ומבולבלות. ברגע שהם הבחינו בי הם נתנו לי לעבור,תוך כדי שאני חוצה את החדר בהליכה מהירה,שמעתי את אור עושה את מה שביקשתי,לפחות זה…
אחזתי בידית התא העגולה,משכתי בחוזקה, עצמתי עיניים לרגע ,טרקתי את הדלת, שאפתי שאיפה עמוקה, ורק אז נתתי לעיניי לקלוט את מה שעשו לילדה התמימה והעדינה שנחה מולי.
תגובות (3)
אנונימית עשר יקרה,
ראשית, ברוכה הבאה לאתר.
את מוזמנת להגיב על סיפוריהם של אחרים, וכך נכיר אותך יותר. פועל יוצא, שתזכי ליותר צפיות לסיפורייך, ואולי גם לתגובות.
מצב התגובות לאחרונה ירוד, אולי ביחד נצליח לגרום לאתר להתאושש.
שנית, את אזהרת 16+ כדאי לכתוב בכותרת הסיפור.
ייתכן שיש כאלו שנכנסו לקרוא, ורק אז הבחינו באזהרה; וייתכן מצד שני, שדווקא האזהרה בכותרת תגרום לקוראים להתעניין.
שלישית,
הפיסוק בדרך־כלל בסדר, אך מדי פעם פספסת רווחים. אחרי סימן פיסוק חייב לבוא רווח. ההמלצה הקבועה שלי בהקשר זה היא לקרוא את הסיפור לאחר העלאתו כטיוטה, ורק אז לאשר את פרסומו.
רביעית, עברית.
"בתא השלישי
היה[היו] הרבה קשקשים" – קשקשים זה ברבים."(ו)בתא החמישי" – משפט תקני בעברית לא מתחיל בוא"ו החיבור.
"תא שירותי הנכים" – זהו משפט הסגר. ככזה, יש למסגר אותו בסימנים זהים משני צידיו. קו מפריד; פסיקים; או סוגריים, כולם בסדר, אך הסימן צריך להיות זהה.
"העוו[י]תי" – סתם פספוס מעצבן. הקריאה שעליה המלצתי קודם, בדרך־כלל תאפשר לגלות טעויות שכאלה.
"מרוחים בדם[,] וטביעות אצבעות" – זהו משפט מורכב שמצריך פסיק, בניגוד לוא"ו החיבור.
"מהזיכרון[,] ונשמתי" – כנ"ל.
חמישית,
העימוד נכון, וכך גם הציטוטים שנפתחים תמיד בשורה חדשה. מעולה.
המלצה קטנה לשיפור הנראות – להוסיף שורות רווח בין פסקאות.
שישית,
זמן הסיפור הוא בדרך־כלל עבר, אך פה ושם ישנם משפטים בזמן הווה. כדאי להיות עקבי. כיוון שבחרת את זמן עבר כצורת הסיפור (לפחות ברובו), יש להחליף את משפטי זמן ההווה לזמן עבר.
גם כאן, קריאה נוספת כמעט תמיד תעזור. עוד המלצה שיכולה לעזור בהקשר זה – לקרוא את מה שכתבת פעמיים נוספות (חוץ מיום הכתיבה), בימים נפרדים. באופן אישי, ניפיתי שגיאות של עצמי בדיוק בצורה זו.
שביעית, תוכן.
כיוון שהיתה הקדמה מפורטת מאוד, ולכך נוסיף את התיוג ואת 'רציתי להוסיף' – ברור על מה מדובר. לכן, קצב הסיפור, לדעתי, איטי מדיי. ידוע מה קרה לרותם, ומהו ה'נוזל הלבן'. בסדר, הלאה. איך מתמודדת המורה עם המצב? איך מתמודדות הילדות? מהי התמה העיקרית של הסיפור?
באותו עניין: הקריאה שוטפת, ומשלב השפה מכבד את הקורא. מה שמעניק לקורא תחושה שהוא 'רואה' את הסיפור. יפה מאוד.
שמינית,
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
מר Rumpelschtilzchen היקר!
תודה על השארת התגובה, ידיעותיי בלשון ופיסוק מעטות, לצערי.
ולמרות שקראתי את הסיפור כמה וכמה פעמים, אני לא עורכת לשון או מתיימרת להיות וקל לי מאוד לפספס דברים או לא לדעת שזה טעות. וכמובן שישנו גם התיקון האוטומטי הנחמד.
אני חושבת שחלק מהתגובה שלך הייתה קצת לא במקום, וקצת נפגעתי, כי אני התחלתי לא מזמן ואני חסרת ביטחון עדיין.
קצת מבאס לשמוע ביקורת כזאת אחרי שהשקעתי הרבה זמן וכוח בשביל לנסות לשפר את הסיפור אחרי כל כתיבה…
כן, גם אני אנושית ועושה טעויות.
חוץ מזה, כל הכבוד על המידע והרצון תשתפו עם אחרים.
יישר כוח!!!
שנית, אני לא סופרת מנוסה, אני סתם נהנית לכתוב!
יקירתי,
כל כותבי האתר, ללא יוצא מן הכלל, הם חובבי כתיבה בלבד. אף אחד מאיתנו אינו סופר/ עורך/ מגיה/ עיתונאי/ וכיוצ"ב.
כל כותב מעוניין בתגובות. לכן, גם תגובות ספאם עדיפות על התעלמות. תגובה 'רעה' לא נועדה לפגוע. בדיוק להפך. היא מראה אכפתיות מצד הקורא.
קראתי את סיפורך ברצינות, והקדשתי זמן לא מבוטל כדי להגיב באופן איכותי. העניין הוא להשתפר.
ישנם כותבים שאינם מעוניינים כלל בתגובות, זכותם.
ישנם כאלו שמעוניינים רק בלייקוקים (הלחם של לייק וליקוק, המצאה שלי).
וישנם כאלו שמעוניינים להשתפר.
עם כל הרצון הטוב, ניסיתי לעזור במה שאני מסוגל. במקביל, אני מקבל בשמחה כל תגובה באשר היא.
אם נפגעת – אני מתנצל. לא זו היתה המטרה.
את מוזמנת לשתף: מה הפריע לך? ממה נפגעת? גם אני אנושי.
ולהזכירך,
אני לא גזען, אני שונא את כולם.