רותם. (חלק שלישי)

הדבר הראשון שהבחנתי בו היה גופה הצנום והקטן, ערום,כל כך פגיע…
עיניה הירוקות היו עצומות, היא הייתה נראת כמו מלאך קטן. אם לא הייתי מסתכלת על הדם.
הרבה דם היה שם, חלקו קרוש. על שערה השטני והגלי שכל כך התרשמתי ממנו כשרק נפגשנו, על ידיה הדקות ששימשו לה לכך כך הרבה תחביבים וכשרונות, על ציפורניה המבריקות שנהגה למשוח בלק שקוף, על רגליה הארוכות שעזרו לה לנצח בכמעט כל תחרות ריצה, על בטנה השטוחה שאני יודעת שהרבה מבנות כיתתה קינאו בה, על שפתיה המלאות שתמיד נמתחו לחיוך. בכל מקום.
כל המחשבות האלה עברו במוחי בשלוש שניות, לאחר מכן ניגשתי אליה, היא הייתה מוטלת על הרצפה בזווית לא טבעית, כשרגליה מקופלות וצמודות וידיה מושטות לצדדים. לא היה לי דבר לעשות מלבד לשטוף אותה ולחכות שאור תביא את התיק שלי עם ערכת העזרה הראשונה בתוכו. פחדתי להכאיב לה, אבל החלטתי "שהמטרה מקדשת את האמצעים", פתחתי את המים על זרם חלש ופושר, והתחלתי להזיז אותו לאורך רגליה ובטנה. ביד ימין החזקתי את ה'דוש', ואת ידי השמאלית הנחתי על גופה והזזתי במעגלים, כך הורדתי את רוב שכבות הדם הטריות. כשהדם התחיל לרדת התחלתי לראות את כמות שטפי הדם שהיו פזורים על גופה בשלל צורות וצבעים.
גמרתי לשטוף את הדם מכל גופה מלבד איבר מינה, כי למרות רצוני העז לעזור לה, איני יכולה לגשת לטפל באזור כזה רגיש בלי רשותה, או ידיעתה.
כל זה לא ארך יותר משתיים – שלוש דקות, הייתי באמצע להוריד מראשה את הדם והלכלוך, וכמובן גם את 'החומר הלבן' כשאור נכנסה ובידה תיק הגב האדום שלי. נשמתי לרווחה, אבל כשראיתי את פרצופה של אור הבנתי שמשהו לא כשורה.
"אמממ, לילי, אין קליטה, הם ניסו הרבה פעמים אבל לא הצליחו להתקשר."
-"אוי לא. טוב, תודה תחזרי לבנות"
הרגשתי אשמה עזה מטפסת לי במעלה הגרון, והתקפלתי לשניים. הכל באשמתי. אם יקרה לה משהו… אם יקרה לה משהו בגללי…
אביה נכנסה והעבירה מבט חטוף על החדר ומיד שאלה:
"לילי, מה קרה? מה אפשר לעזור?"
חשבתי לרגע ועניתי:
-"כרגע, פשוט תדאגי לבנות! תמצאי להם משהו לעשות, משהו שיסיח את דעתם, ותלכי לקנות מכשיר אינהלציה, תחבושות ועירוי עם תמיסת מלח. תודה"
" אוקיי,עוד משהו?"
"לא, תודה."
היא יצאה, וכמה רגעים לפני שהדלת נסגרה, הסתובבה ואמרה לי:
"אה, ולילי, הכל יהיה בסדר, אוקיי?"
לא האמנתי אפילו לשנייה כשעניתי:
"אוקיי"
היא יצאה. נשארתי לבד. התפרקתי. פשוט התיישבתי לידה, הנחתי את ראשה על ברכיי וליטפתי את שערה, שגם אחרי כל מה שעבר עליו היום היה נעים למגע ויפה, עצמתי עיניים וחשבתי, חשבתי על כמות הסבל והכאב שהיא בטח כאבה היום. זה היה יותר מידי בשבילי, פרצתי בבכי, בכי עצור וחנוק.
בדיוק ברגע הזה שמעתי קול חלוש אומר לי:
"את בוכה?"
הסתכלתי מטה וראיתי את רותם, מסתכלת עליי בעין אחת ( בשנייה היה לה 'פנס' שלא אפשר לה לפתוח את העין השנייה) וראיתי דאגה בפניה. הייתי בהלם, אחרי כל מה שהיא עברה, וכל עניין איבוד ההכרה במקלחת, היא ממשיכה לשים אחרים במקום הראשון בסדרי העדיפויות שלה. רק אז הבנתי כמה היא חזקה, אני בטוח הייתי נשברת, נשברת, מתלוננת וצורחת על מישהו שיטפל בי…
מיותר לציין שזה גרם לי לבכות עוד יותר ולפלוט יפחה רמה…
"היי, היי, הכל טוב, אל תבכי. אין לך מה לדאוג לי, אני סתם דרמטית…"
(כאן התחלתי לנסות להיות חזקה כמוה)
-" ברור, ברור, הכל יהיה בסדר, שמעת?! הכל יהיה מעולה! איך את מרגישה בנתיים?"
-"סבבה. באמת."
לא האמנתי לה כי ראיתי את פניה מתעוותות בכאב אחרי כל נשימה או תזוזה קטנה.
הדם המשיך לזלוג והיא התעלפה שוב. ניתקתי כל מחשבה או רגש וניגשתי לעבודה. במהלך חצי השעה הבאה, גזרתי תחבושות, פתחתי פלסטרים,הוצאתי שבבי זכוכיות וקוצים, חבשתי פצעים, ואפילו תפרתי כמה, גם החזרתי לה את הכתף למקום, לאחר שפרקה אותה.
בינתיים אביה נכנסה כמה פעמים, הביאה לי את הדברים שביקשתי, שאלה אם הכל בסדר, עדכנה מה קורה עם הבנות, זרקה איזה משפט עידוד ויצאה.
לאחר חצי שעה, אביה נכנסה והתחילה לבחון את רותם במבטה, פתאום היא שמה לב למשהו מוזר וסימנה לי, הזזתי את רגליה של רותם (בפעם הראשונה) כדי לאפשר לאביה לראות טוב יותר. מה שגילינו שם זעזע אותי…