רותם. (חלק רביעי)

אביה הייתה הראשונה ששמה לב. היא הביטה, בוחנת במבטה את אזור ירכיה ומפשעתה של רותם. היא קצת הבהילה אותי כשזעקה:
"אוי, לילי! תסתכלי… זה בתוכה…"
לא הבנתי למה היא התכוונה, אבל הבעת פניה המזועזעת ונשימותיה הקצרות הפחידו אותי וגרמו לי להתייחס לכל העניין ברצינות רבה יותר, מה שלא חשבתי שאפשרי.
-"אביה. תירגעי, תירגעי, הכל בסדר. מה קרה? תסבירי לי."
-"לילי, תסתכלי… לתוך הנרתיק…"
ואז גם אני ראיתי את זה, הייתי בשוק. אולי היה קשה להבחין, אבל ברגע שראיתי את זה לא יכולתי שלא. פיה של בקבוק בירה הציצה מתוך פתח נרתיקה של רותם, מרמזת על בקבוק שלם, או יותר גרוע – שבור, שנמצא בחצי הדרך לפחות, אל תוך רחמה של הילדה המסכנה…
אני ואביה התייעצנו מה נעשה, הרי לדחוף את זה פנימה זאת לא אפשרות בכלל, אך מי שמכיר בקבוקי בירה יודע שצורתם (מלמעלה למטה) מתחילה בפיה צרה, מתרחבת, ומתיישרת בקוטר די רחב. לא ידענו איך לעזאזל הכניסו את זה לגופה הצר, אבל ידענו שאם ננסה להוציא את הבקבוק מתוכה, לאט לאט הבקבוק יתרחב ועלול לקרוע את עורה הדק מסביב…
התלבטנו מה לעשות, התחבטנו בשאלות מנוגדות וסיכונים אפשריים, ואז רותם קמה.
החלטנו להתייעץ איתה, בכל זאת, זה הגוף שלה. ראיתי הפתעה קלה על פניה כשהראיתי לה את ה'בעיה' אבל היא מיד הכריזה:
"תעשו, פשוט תעשו את זה, אני רק צריכה מישהי להחזיק לה את היד…"
היינו קצת בשוק אבל ניגשנו למלאכה, אני אחזתי בגופה של רותם (השתדלתי לא ללחוץ על שטפי דם) ביד אחת, ובשנייה לנסות לשלוף את הבקבוק. אביה תמכה בגבה של רותם, ששכבה- ישבה בתנוחה מוזרה והחזיקה את ידה של אביה.
התחלתי למשוך. רותם החלה להתעוות בכאב, אבל ניסתה לא לזוז, אלא ללחוץ את ידה של אביה, שבשלב הזה כבר התחילה להיראות מעט סגלגלה, הבקבוק זז כל כך לאט, והיה כל כך קשה למשוך אותו, אבל הצלחתי קצת, ועוד קצת, ועוד קצת, רותם התחילה לבכות, אבל גם תוך כדי הבכי פקדה עליי:
"לילי, אל תפסיקי, בבקשה. אני לא אעמוד בזה."
עשיתי מאמץ אחרון, אזרתי כוח ואומץ ו…שלפתי את הבקבוק . תוך קריעת חלק מעורה הדק… רותם צרחה.
הרגשתי כל כך רע, אולי לא היינו צריכות לעשות לה את זה… הרסתי הכל… שוב… אני לא מאמינה… אולי היא תמות בגללי.
גם הפעם אביה הייתה שם בשביל להחזיר אותי למציאות ולהזכיר לי שאולי לי כואב, אבל יש כאלה שכואב להם יותר כרגע…
"לילי, תתאפסי על עצמך! תתפרי אותה או משהו! לילי. פוקוס! כואב לה!!!"
התעשתתי וניסיתי לעצור את הדם אבל לא ממש הצלחתי… אמרתי לאביה שכרגע אין כל כך מה לעשות ושפשוט תשאיל פד, מגבת ובגדים ממישהי ושתבקש מהשומר שיסיע אותנו לבית חולים עוד חמש דקות. הדלקתי שוב את זרם המים על זרם ממש חלש ופושר וכיוונתי אותו לכיוון הנרתיק. השארתי אותו ככה כמה שניות, ראיתי שזה כאב לה, אבל זה היה הכרחי לשטוף את האזור… לאט לאט התחילו לצאת מים אדומים, לבנים, עכורים, עם קצת לכלוכים לא אופיינים…
אחרי כמה דקות אביה חוזרת. אני מייבשת אותה, מלבישה אותה וממקמת את הפד. היא הייתה בחצי הכרה כששמתי לה את התחתונים, אז עשיתי מעשה מתועב אך הכרחי, ובלי ידיעתה הצצתי לתוך ה"צינור" וראיתי הרבה דם וקצת חתכים ומוגלה… זה לא סימן טוב , לא טוב בכלל…
הרמתי אותה, היא הייתה כל כך קלה, ממש כמו הבן שלי בן החמש, ורצתי לאוטו המותנע שבו ישב כבר בעל המקום הנחמד שהסכים להסיע אותנו, פתחתי את הדלת (זה היה ממש קשה) הנחתי אותה בזהירות בשכיבה, והלכתי לשבת בצד השני. התיישבתי, הנחתי את ראשה על ברכיי, ליטפתי אותה, ולחשתי לה:
"רותם, הכל יהיה טוב. את תשרדי את זה, אני מבטיחה. אין לך ברירה, אני לא אתן יותר שיעשו לך משהו רע. אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך כל כך. אני מצטערת שלא חשבתי לחפש אותך בשירותים, ומצטערת שלא הסכמתי לשמור לך במקלחות, יכול להיות שכל זה היה נגמר אחרת, אם… אם רק הייתי מפעילה את העיניים והשכל שלי…"
בכיתי עוד קצת, אבל נזכרתי בהחלטה שלי להיות חזקה יותר. דחקתי בנהג לנסוע מהר יותר. בכל זאת, זה נסיעה של כמעט שעתיים, הוא לא יכול לנסוע על שישים ושמונה קמ"ש. אחרי שתיים עשרה דקות רותם קמה, (ובניגוד לכל ההוראות שלי) התיישבה עליי, כך שאנחנו מסתכלות אחת על השנייה, רגליה מחבקות את גבי, וידיה מערסלות את צווארי. אזרתי קצת אומץ ושאלתי את ה-שאלה.
"רותם, מה קרה?"
היא נשמה עמוק לפני שענתה:
-"כלום המורה, סתם השתכרתי ונפלתי ביער, נפלתי מלא פעמים, ונפצעתי ו…"
-"רותם" קטעתי אותה "זה בסדר, אני יודעת מה באמת קרה, את יכולה לספר לי"
עיניה נצצו לרגע, וראיתי קצה של חיוך שהיא התאמצה להסתיר. אבל זה לא היה חיוך של שמחה, אלא של הקלה.
-"ב.. באמת?!"
-" באמת באמת, יפה שלי. ואני כל כך- כל כך מצטערת שזה קרה…"
ברגע שהיא הבינה שהיא לא צריכה להסתיר יותר, היא התפרקה. היא הניחה את ראשה על כתפיי והתחילה לומר, תוך יבבות ונשימות חדות:
"אני… אני הלכתי לשירותים… הוא…הוא תפס אותי… הוא הפשיט אותי… הוא נגע בי… הוא… הוא… הוא… אנס אותי!"
הייתי בהלם. ניחשתי שזה מה קרה, אבל לשמוע את זה בקול, ועוד בליווי התיאורים המזוויעים, גרם לי לרצות לבכות שוב. אבל הזכרתי לעצמי להיות חזקה.
שמעתי את רותם מתחילה למלמל:
"אני לא צריכה להיות חזקה יותר, אני לא צריכה להסתיר יותר, אני לא צריכה להתבייש יותר, אני לא צריכה להיות חזקה יותר, אני לא צריכה להסתיר יותר, אני לא צריכה להתבייש יותר…"
היא מלמלה את זה חמש דקות, בקול חלש יותר יותר, עד שנרדמה.
שעה ועשרים בערך לפני שהגענו, היא התעוררה והכריזה:
"לילי, אני לא יודעת כמה זמן יש לי, אני רוצה לספר לך מה בדיוק קרה, מההתחלה ועד שמצאת אותי במקלחת…