רוקדת שם ברחבה

אני עומדת שם ברחבה. משוחררת, פתוחה ומלאת אנרגיות. ההפך הגמור ממה שמתחולל בלב שלי. מבפנים אני ריקה, כבויה, עצורה, עצובה. אבל הגוף שלי מראה שהוא רוצה לפרוק. הוא רוצה להוציא את מה שלא יוצא בדמעות כבר שבועיים. שבועיים אני הולכת עם המועקה הזו ולא מוצאת את הדרך לשחרר אותה. אז החלטתי ללכת לרקוד. מה כבר יכול להיות? וואלה, ברגע שנכנסתי לבר, ושמעתי את הביט- הרגשתי אותו מחלחל אליי ומשפיע על כל הנפש והגוף. וכל האגרסיה שהיתה בי יצאה בריקוד, בתנועה. ופתאום הרגשתי מהו ריפוי. הבנתי שלריפוי יש מיליון צורות. וזאת אחת מהן. והיא מדהימה. רקדתי כמו שלא רקדתי מעולם. הייתי בעולם משלי, עולם שכולו אהבה ושחרור וחופש ועוצמה. עולם דמיוני ופנימי שקיים בי. אבל מה קורה כשהדיגיי מכבה את המוזיקה? כשצריך כבר ללכת הביתה כי עוד מעט תעלה השמש ויהיה עליי לחזור למציאות? מה קורה כשאני נכנסת למיטה בסוף הערב, כשהשיער מדיף ריח סיגריות וערבוב בשמים, ופתאום זאת שוב אני מול עצמי?
כנראה שמחר אצטרך להבין מה התשובה. והיום אני פשוט אלך לישון, עם מוזיקה מרגיעה שתתן לי שלווה ונחמה רגעית ותבטיח שמחר אקום למציאות אחרת, לתחושות אחרות.
מציאות שבה מותר לי שניה להניח את התרמיל ולנשום עמוק. מציאות שבה מותר לי להשען ויש לי על מי. מציאות שנראית כל כך רחוקה ממני היום אבל גם ממש מעבר לפינה.
לילה טוב