רוצה לבכות
התקופה הזו בשנה, שאני תמיד שונאת שהיא מגיעה, ועכשיו אני עוד יותר שונאת שהיא מגיעה. היא לא קשורה ללחץ, היא לא קשורה למבחנים, היא לא קשורה לעבודות. היא קשורה לעובדה שבתקופה הזו לפני שנה, ולפני שנתיים, איבדתי את האנשים שאני אוהבת.
והרצון הזה לבכות, והשיחות שאתה מדבר עם החברים הכי טובים שלך, ואתה מתרגז עליהם בלי סיבה, או מוצא את עצמך רוצה סתם לבכות, ואתה לא מבין למה, ופתאום יורד לך האסימון שזה בגלל זה, זו תחושה כל כך כואבת. והמציאות שאתה ממשיך לחיות בה, שבועטת לך לפעמים בפרצוף, אהבות שלא קרו, שנאה לילדים כאלה ואחרים, לימודים- אתה עסוק בדברים אחרים אבל דווקא עכשיו, בתקופה הזו, אתה עסוק רק במוות.
והגעגוע, הגעגוע הכל כך כואב הזה, שאף פעם לא יוצא ואף פעם לא נרגע.. הוא בלתי נתפס.
הגעגוע לקול, למבט, לשמחת חיים. להרגשה שהעולם נראה רגע טוב יותר, שאני לא אאבד אף אחד, שכולם ישארו איתי תמיד. הגעגוע לטלפון כששתיהן מצלצלות להגיד היי, או לשמוח ולצחוק, שאני רואה אותן והמילים המיוחדות שיש רק להן, המילים המרגיעות, כבר לא יחזרו. ולראות את כולם בוכים סביבי, זה הכי שובר. כולם עצובים, מסתכלים לרצפה, בוכים ומנגבים את הדמעות ואני מנסה רגע להיות חזקה ולהקשיב למילים שאומרים מעל הקבר, אומרים לה או לה. במסגרת משפחתית מצומצמת, או עם משפחה גדולה, זה ממש לא משנה. העיקר שזכרנו, שאנחנו פה.
אבל דווקא מחר, ציון שנה זה הכי קשה. זה להבןי שאשכרה עברה שנה בלעדיה, שעברה בדקה, אבל שמאז אני השתניתי וקרה לי כל כך הרבה, והתבגרתי.. והיא לא שם לראות.
העובדה שאני אעלה לשם, וכולם בדקה יתחילו לבכות, ואני כבר לא אחזיק את עצמי. והיום הזה, דווקא ביום האחרון של החופש, שהוא עוד אפילו לא התאריך שלה אבל בחרו לעלות דווקא בו, זו תחושה כל כך כואבת.
אני שונאת את התחושה הזו, את הבאסה הזאת.. כואב לי ועצוב לי ובאלי לבכות. אבל אני לא מצליחה לבכות. ניסיתי כבר כל כך הרבה שיטות. לחשוב על דבירם עצובים ולנסות לבכות, להסתכל אל האור שיכאיב לעיניים וככה לבכות, להתיז עליי קצת מים, או לפהק פיהוק שמביא איתו דמעות ולבכות מהדמעות האלה. ואני לא מצליחה.
ואני יודעת שבכי באמת ישחרר אותי. אני כל כך רוצה לבכות.
תגובות (6)
ואוו טוב אני יגיד לך למה את לא מצליחה ביגלל שאת כבר גדלת ועם השנים אנשים מישתנים הגיל גדל והרגישות מתגדלת
ועצה הכי טובה עם את מרגישה שאין לך למי לפתוח את הלב אז אני מציע לך את יודעת למי ללכת למי שהכי אוהבת אותך שזאות היה אמא שלך תאמיני לי ועם את מרגישה שהגרון גם קצת חונק אז פשוט תיפתחי את הלב ותספרי לה את כול מה שאת מרגישה תאוציהי את הכהב ואת תאירי בסוף את עוד תהבכי
וזה טוב ליבכות זה מרגיע ועם את מרגישה שאין בליבך עוד דמעות זה טוב זה אומר שאת בסדר גמור ושאת גדלה
מקווה שעזרתי לך ועם את צריחה עזרה אל תיתבישי לבקש
אני השמח לעזור
אוהבת שרית:)
אם הבנתי נכון… מישהו מת.
אני מבינה שכבר ניסית מלא דרכים כדי לבכות, אבל אף אחת מהן לא עזרה לך. אני לא ממש יודעת מה להגיד.. אז אני יגיד לך לנסות להתאמץ ולהישאר חזקה. אני חושבת שאני לא צריכה לכתוב "תתגברי" אלא "תתחזקי". במקרים כאלה זה בסדר לבכות. בכי זה באמת דבר משחרר. מנחם.
אני מקווה שהדמעות יצאו (אם צריך ואם הבנתי נכון) את תהיי שמחה. ואת יכולהלנסות לדבר אם מישהו/מישהי קרובה/קרוב על כך.
מקווה (שאיכשהוא) עזרתי, ספיר.
ואווו רייגשת עשית לי צמרמורת ואם הבנתי נכון אז מישהו שקרוב אלייך נפטר …
אז אם את לא מצליחה לבכות זה בסדר, את התבגרת מאז וגדלת ושלא תחשבי שלא לבכות זה לא בסדר, כי זה בסדר גמור את יכולה להביע את הרגשות שלך לא רק דרך בכי, את יכולה להביע את זה בכל דרך אחרת כמו דיבור,כתיבה, שיר
או אפילו לדבר עם בן אדם שקרוב אלייך ולפרוק את הכל ((:
(הכתיבה שלך מדהימה באמת שאל תפסיקי לכתוב אפעםם)
באמת תודה לכן, התגובות שלכן מדהימות- זה לא היה ממישהו נפטר עכשיו, זה פשוט העניין של אזכרה, של ציון ליום שנה.. שזה בעיניי אחד הדברים הכי קשים- אבל באמת באמת תודה!
בבקשה (=
ועדיין, גם אם זה לא טרי, עדיין מותר לבכות ולבקש עזרה מאנשים.
אני חושבת שלא רק לבכות יהיה מה שישחרר… אותי משחרר כשאני לא מצליחה לבכות לצעוק. אני הולכת למקום רחוק (אצלי זה בהר קרוב) ופשוט לעמוד ולצעוק. לא להתבייש, כי אני יכולה להבטיח שמי ששומע לא יבוא. לצעוק, לצחוק ואז זה קורה, בוכים. ברגע האזכרה אני לא בוכה, אני רק חושבת. אבל אז אני הולכת השתחרר.
מקווה שעזרתי