רואה ואינה נראית

אני יושבת באוטובוס, נוסעת חזרה מפ"ת אחרי שביקרתי חברה. כמה ספסלים לפניי, יושב הנהג, ואיתו מדבר בן אדם שיושב ממש קרוב אליו.. "אני אגיד לך את האמת, אחי, ממש קשה לי להעלאות לפה זקנים. אני יודע שהם נוסעים פה כל יום אבל הם מעמסה. הם לא יכולים לטפס את המדרגה הראשונה" אומר הנהג. "אני מבין אותך לגמרי, הייתי מתחרפן אם הייתי צריך לשמוע תלונות מהנוסעים שהזקנים זעפנים מידי" ענה. "ומה גם שהילדים הקטנים לא יכולים לעלות. עושים לי פה כאוס מטורף" אמר שוב הנהג וחייך בחביבות אל חברו לשיחה. ברגע שהוציא את המשפט האחרון, התכווצתי במושבי. מבחינה מסויימת זה נכון, ואני יכולה להעיד על כך שהילדים בשבט שלי לא הכי שקטים ומנומסים בעולם..
אז הפסקתי להקשיב להם. במושב לידי הסתכלתי על השקית שלי שהייתה מונחת שם. הוצאתי מהשקית את הצבע האדום לשיער שקניתי. סופסוף אני אוכל לעשות לי קצוות אדומים. ספסל לידי התיישב אתיופי. בהתחלה נדרכתי, שלא ישב לידי, כבר הזהירו אותי בפניי מי לפנות את המושב לצידי. אבל כשהתיישב בספסל אחר, נרגעתי. המשכתי לשבת ובהיתי בשעון שכאילו עצר מלכת. האוטובוס נעצר לרגע ליד תחנה. הסתכלתי על הבן אדם שעולה. תיארתי לעצמי שהוא יתיישב במקום הפנוי ליד האתיופי, אבל משום מה הוא המשיך עוד קצת אחורה והתיישב ליד בלונדינית שנראתה קצת יותר מבוגרת ממנו. התבלבלתי לרגע. האתיופי נראה קרוב בהרבה לגיל של הבן אדם שעלה עכשיו. מין הראוי שהוא יתיישב ליד גבר בגילו, לא ? אני טועה ? אני לא מבינה, זה שבן אדם שונה ממך עושה אותך לטוב יותר ממנו ? התמלאתי כעס על בן אדם שאני לא מכירה. איך הוא מעז לעשות דבר כזה ?! וזה עוד סתם ככה, בטבעיות, אולי אפילו לא בכוונה תחילה. אבל ברגע שאותו אדם חלף על פני האתיופי, פניו של האתיופי נפלו. הוא הרכין את ראשו בעצב ומלמל משהו באמהרית. באותו רגע כאב לי הלב עליו, כמעט קמתי ממקומי ועברתי לידו. אבל ריסנתי את עצמי. הרי אני לא מכירה אותו בכלל. כל הדרך האתיופי נותר פגוע, ואני ? אני רציתי לבכות. רציתי לקום ממקומי ולדרוש מהנהג בכבודו ובעצמו לגרום למישהו לשבת ליד אותו אתיופי. ברגע שירדתי שהאוטובוס נעצר בתחנה שלי, ירדתי מהאוטובוס במהירות כאחוזת דיבוק, לא רוצה להיתקל באותו בן אדם שהגעיל אותי כל כך. זה מראה המון, שלאנשים לא אכפת מאחרים, אכפת להם רק מעצמם ומהתחת שלהם. תהיו אכפתיים קצת יותר.