רגע.

רגע. רק רגע אחד. קטנטן. זה כל מה שצריך לפעמיים. כן. זה בדיוק מה שצריך.
לא צריך לבקש ולבקש. את העולם כולו. הרי זה בלתי אפשרי להכיל בכף יד אחד קטנה עולם שלם. כן. זה בלתי אפשרי.
לא צריך למהר ולמהר. להגיע למקום כלשהו או לחפש תירוצים מדוע ולמה איננו מסוגלים לדבר או לשתוק. כך או כך זה בלתי אפשרי לדבר כל-כך הרבה או לשתוק כלכך הרבה. כן. זה בלתי אפשרי.
ואכן. כל מה שצריך לפעמיים זה רק רגע.
רגע זעיר שזוהר וזורח. כן. רגע כזה. רגע בלתי נשכח. רגע שנשאר נעול בתוכנו-כמו תמיד היה שם.

וכן. אני לא מבקשת יותר. אף פעם. למעשה אני גם לא מייחלת לבקש יותר.
כן. טוב לי איך שאני. עם הדברים שאין לי ויש לי. עם חסרונותיי ומעלותיי. עם כאביי ועם שמחותיי.
אין דרך אחרת את זה יודעת אני בוודאות.
היום יכול להיות יום טוב מחר עלול להיות יום רע ומחרתיים שוב טוב. דבר אינו זמני. דברים משתנים. אנשים משתנים. מחשבות דעות זמנים עונות . כן. הכול משתנה בחלוף הזמן. גם אני. כן. גם אני השתנתי.
מילדה תמימה שברירית וחלשה- לילדה פחות תמימה פחות שברירית ופחות חלשה. כן. אני יודעת שהשינוי אינו כזה גדול. הכול מוחזק במילה "פחות" אך אתם יודעים מה? השינוי הקטנטן הזה בעצמי גרם לי להביט בצורת מבט שונה. על העולם. האנשים. החיים.
כן. השינוי הכל-כך קטן הזה. "פחות" .
אני. עצמי. את. עצמך. -את עדיין תמימה. כן. אני עדיין תמימה.
את עדיין שברירית. כן. אני עדיין שברירית.
את עדיין חלשה. כן. אני עדיין חלשה.
אבל אני מצאתי. או ליתר דיוק- יצרתי. יצרתי את ה"רגע" הזה. אותו רגע קטנטן שחיזק אותי, שגרם לי להמשיך ללכת קדימה- אך לעיתים להביט אחורה כי למדתי שכדי להתקדם הלאה צריך להביט אחורה וללמוד מטעוייתנו, ומכל אותם דברים רעים שעברו עלינו.
כן. הרגע הזה חרוט בתוכי. מזכיר לי שלהיכנע, זה לא פיתרון.
כן. הרגע הזה זוהר וזורח עדיין, בתוכי. מזכיר לי כמה קושי נאלצתי לעבור ובנקודה מסויימת, הכל נעצר. ואז שוב הופיע הקושי אבל שוב, מה היינו אנחנו בלי קשיינו, פחדינו, ודמעותיינו? קרוב לוודאי שכמעט כלום. כי כן. אני חושבת ובטוחה שכל קושי מלמד אותנו יותר. על החיים ועל עצמנו.
אני לא נותנת לקשיים לשבור אותי. ובכן, זה לא כל-כך מדוייק. למעשה אני כמעט ונכנעת לקשיי אבל אז מופיע לנגד עניי אותו רגע. רגע שזוהר וזורח. תמיד. בתוכי.
וכן. כך אני ממשיכה הלאה.
כי הרגע הזה. . זה הכול בשבילי.