רגבי עפר שופכים עליה והיא דוממה

טאך… טאך… טאך…

מצוה לכסות את המת – צעק היהודי המזוקן..

לא להעביר את האת מיד ליד, להניח והבא בתור יקח – שוב צעק האיש המזוקן.

טאך.. טאך.. טאך…

אחד אחרי השני נטלנו את הכף, גרפנו מערימת החול שהיתה מונחת ליד הקבר והטחנו בכוח לתוך הקבר… כיסינו אותה…

טאך.. טאך… טאך…

כולם לקחו את הכף, כולם… זה הרי מצוה… אף אחד לא ידע למה ומהי המצוה… אבל רצינו להשתתף.. להיות שם.. לקחת חלק בטרגדיה הזאת.. להרגיש שייכים… אז כיסינו… וכיסינו וכיסינו…

תוך כמה דקות הבור התמלא….

היה שם שקט של אי נוחות….

ואז ניגש היהודי המזוקן ואמר – עוד, עוד, תערימו עוד, נטל את הכף וכתש את החול לתוך הקבר באגרסיביות מה כדי שיהיה מקום לשים עוד, שיהיה צפוף שם.

אוי… היא מתכווצת – חשבתי לעצמי. מסכנה שכזאת…

אבל היא איננה, מה שוכב שם כבר, סתם גוף נטול חיות.

לא. זה היא.

עוד עוד – הוא צועק המזוקן הזה. וכולם מערימים והוא דוחס ומרסק מהצדדים…

זה נורא – חשבתי. איך הוא מסוגל בכלל?

שטויות, גם אני מסוגל. אלו רק תחושות.

עידן נטל את הכף, וגרף וגרף…

מה אתה עושה – חשבתי. זאת אמא שלך. איך אתה מסוגל לכסות אותה בעפר מסריח? איך?

הוא גרף עוד ועוד, ופתאום פרץ בבכי מטלטל, וגרף עוד ועוד ועוד כאחוז אמוק, ובכה וכיסה ובכה וכיסה…

לא התאפקתי וזלגתי דמעות…

עד שהניח את הכף לאדם אחר שהמשיך לעשות זאת ביתר שאת. והוא המשיך להתבונן ולדמוע.

מה עובר לו בראש? לעזאזל…

זה טקס נוראי.. מה המתים עושים שם למטה… מה…

גם אותו עברנו, וראינו אלפי מצבות מכל הסוגים והמינים ותחת כל אחת מהם קבור סיפור משפחה בית חום ואהבה…

ובאותו רגע שיצאנו מבית הקברות, אפילו רגע לפני… שכחנו הכל…