קשר עין

בס"ד
הסתכלתי עליה.
לא היה לי מושג אם היא יודעת שאני מסתכלת עליה, אבל רציתי שהיא תדע.
רציתי שהיא תדע שאני גיבורה שיכולה גם בלעדיה.
אם היא הייתה שומעת, היא הייתה אומרת שזה לא נכון.
היא הייתה אומרת שבלעדיה אין לי חיים.
עם מי אני מתעסקת כשאני מתעוררת בבוקר? עם ה'? אני תמיד אומרת את תפילת שחרית בכוונה?
או שאני מתרכזת בה?
עם מי אני אוכלת? עם מי אני מציירת, כותבת, לומדת, צופה בטלוויזיה…?
ועם מי אני הולכת לישון בלילה? איתה. זאת פשוט עובדה.
אני שומעת אותה לוחשת לי לאוזן בכל רגע.
ואני מעולם לא החלטתי אם אני אוהבת את ההרגשה הזאת או לא.
אם אני כל-כך מרוכזת בה, מה אני אעשה כשאני אצליח לגרש אותה באמת?…
ככה היא הייתה אומרת. במילים האלה בדיוק. עם מבט נוקב בעיניים. מזכירה לי שבלעדיה אין לי חיים. בשביל להפסיק להישען על עמוד חלוד, צריך למצוא קודם עמוד חזק להיאחז בו.
ואני באמת לא יודעת איפה אני אמצא משהו כזה.
ידעתי שהיא לא רוצה שאני אסתכל עליה, אבל עם כל כמה שאני שונאת אותה, החלטתי לא לספר לה.
הפעם. רק הפעם.
התבוננתי בה בשתיקה למשך חמש דקות שלמות. ראיתי הכל.
ראיתי את השיער הפרוע שהיא לא חשבה מעולם לסדר.
ראיתי את הגב, ששמלה קרועה כיסתה אותו.
ראיתי את הידיים והרגליים, כלומר, את הצורה של הידיים והרגליים. את העור כיסה דם.
לא דם שלה. דם של אחרים- ובקרוב גם שלי.
פתאום היא הסיטה את פניה מהקיר והסתכלה עלי.
היא ראתה את השמלה הקרועה שלבשתי.
היא ראתה את השיער הסתור והמפוזר שלי. היא ראתה את הדם. לא הדם של אחרים, אלא הדם שלי.
הלכתי ודמיתי לה. הדם היה שלי, אבל נראה בדיוק כמו זה שכיסה אותה.
עמוק בלב לא הייתי היא.
זה מוזר. כשאני ליד אחרים, אני מרגישה בתחפושת של ילדה טובה, אבל בנפש אני מרגישה כמוה.
וכשאני נמצאת לבד איתה, אני מרגישה שאני לא באמת היא.
מוזר.
ועוד יותר מוזר שהדם שלי עדיין לא מכתים אותה.