קשה לי

קשה לי.
אני יודעת שזה כבר הפך לקלישאה אצלי, אבל זה בדיוק העניין.
אני כבר לא זוכרת מתי לא היה לי קשה. אין לי ריגושים, אין לי כלום. הפכתי לרובוט, למכונה. אני עושה כל מה שמבקשים ממני, אני מציתת לפקודות, אני "ילדה טובה". ו… לא טוב לי.
הוא* לא מספיק. הוא פשוט לא מספיק בשביל לסגור את החור הגדול בחזה שלי. ואם הוא לא, אז למה הוא טוב?טיפה מיותר, לא ככה? אני מתה לברוח מכאן. אני חייבת הארה כלשהי, משהו שיגרום לי להאמין שוב בחיים, להאמין בפנטזיות. משהו שייתן לי כוח, שייתן תקווה.
אין לי אף אחד. אני לבד מול כל העולם הזה. אני רוצה שמישהו יהיה איתי, שלמישהו יהיה אכפת ממני, וממה שעובר עלי. שפשוט יחזק אותי.
אני באמת לא יודעת להגיד מאיפה הפחד שלי מהחיים התחיל. אני כבר לא מסתכלת, כבר לא מקשיבה. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שבאמת נשמתי כמו שצריך, שהלכתי הרחוב והסתכלתי על צורות העלים שבעצים, על הנמלים שמתהלכות מסביב. אני מרגישה שהמקום הזה סוגר עלי, אני נחנקת, אני מתחרפנת! אני חייה בשביל לרצות אנשים אחרים, בשביל לסמן לסמן "ווי" על עוד משימה בשגרה השטנית שנוצרה לנגד עיני.