קצת על דיכאון
דיכאון.
מילה מאוד כללית אם אתם שואלים אותי, כל אחד חווה אותה בצורה שונה, בזמנים ותקופות שונות ובמקומות שונים.
כולנו (אני חושבת) יכולים להעיד על מקרה אחד אם לא כמה וכמה יותר שהיינו מדוכאים, כי הגלידה נפלה או בגלל ציון מבאס, אבל כולנו היינו מדוכאים.
ויש כאלו, כמוני, שדיכאון הוא לא משהו שעובר תוך שעה, או יום.
או שבוע, או יותר.
הוא תמיד מלווה אותך, ויש תקופות שפחות, שלא יכולים לראות כמעט את הדיכאון (שלמזלי הן רבות מאוד) ויש תקופות שיותר, שכל מה שבא לך לעשות זה למות ולהיעלם מהעולם הזה.
אני אתאר לכם מה אני מרגישה ב"התקף דיכאוני".
אני מרגישה כאילו מישהו בא עם סכין ודקר אותי בכל בגוף, כל הגוף שלי מחורר וקרוע ואני הולכת ברחוב ואף אחד לא שם לב, אני מנסה לקרוא לעזרה אבל יש אקדח צמוד לרקתי שבכל שנייה, הוא מוכן לרגע שאשבר וילחץ על ההדק.
אני מרגישה כאילו האוזניים שלי אטומות, הן מסננות רעשים והקול לא מגיב, אני לא יכולה לזוז, לא לראות או לשמוע. אני מרגישה משותקת, אילמת, חירשת ועיוורת.
אני מרגישה ככה.
ואתם יודעים מה השאלה השנואה עליי?
מה קרה.
שום דבר לא קרה אוקיי?
אני מדוכאת זה קורה, אבל אתם צריכים לתת לי זמן, לחזור לעצמי ולנסות לעזור לי אחרי שאני יוצאת מזה. כשאני בראש צלול.
ונכון שלפעמים אתם פוחדים עליי, שאני אפגע בעצמי. אבל אני יכולה להבטיח לכם שאני לא.
כי אני לא מאותם אנשים שמתאבדים.
אני גם אגיד את דעתי על התאבדות, מעשה מגונה שמעניש את הסביבה, כאילו אתם אומרים, אתם הסיבה שאני מתתי, לא אכפת לי למי עדיין אכפת ממני.
וזו אחת מהסיבות שאני לא צופה ב13 סיבות אגב.
אל תתאבדו.
זה רציני סתם, סתם למות כי מה?
כי לא העזתי לעשות משהו?
כי אני חלש מדי?
אולי.
ואולי לא.
אבל לא ניסית ואם כן תנסו יותר. יותר. יותר!
כי בסוף לא משנה מה תהיה התוצאה אתם תצליחו.
תצליחו למות אולי, באמצע החיים כי ניסיתם.
אבל לא נכשלתם, אתם ניסיתם.
אז כן, אני קצת דיכאונית.
ונכון, יש לי מחשבות אובדניות.
וכן, אני חתכתי.
אבל אני מבינה שלא ככה עובד העולם
אחרת לא הייתי פה.
תגובות (2)
????
קטע ממש מעודד, תודה