קצת נואשת?

אני רוצה שתנשום אותי.
עמוק, חזק.
את כל הכאבים שחוויתי, כל חלק שבי שלא מצא מנוח.
אני רוצה שתרגיש אותי, כל חוויה, ולא תירתע כשהיא אחת שאני צריכה להתבייש בה.
אתה לא פה, אינני יודעת היכן אתה עכשיו,
והדמות שלך מטושטשת.
אבל אני מחכה,
מחכה כמו שלא חיכיתי מעולם,
דוחה סיפוקים, מתעמתת עם המציאות ולא בורחת.
אני עכשיו מתפרקת לאחר חודש של צפייה דרוכה, רצון להישמר,
להיות רק שלך.
אבל הגוף שלי כמעט מת מצמא.
אני רוצה אותך,
רוצה אך מפחדת.
ממה?
יש לי כל כך הרבה…סיבות?
תירוצים
אבל הריקנות מכרסמת, והלבד הזה…
הלבד הזה בין המון האנשים, לבד בתוך ארוחה משפחתית.
רק אתה יודע לאהוב ולאסוף אותי כל פעם מחדש, למרות שלא ניתנה לי ההזדמנות לצפות בך, אני יודעת שכך תעשה.
כי זה חייב להיות ככה.
אתה חייב להיות ככה.
אתה חייב להיות רגיש,
ואתה חייב להיות כנה,
וחייב להיות לך לב כזה, לב כזה שיעטוף את הלב המרוסק לרסיסים שלי.
לב שיעריך את הדברים שאנשים פסחו עליהם מבלי דעת,
לב שיראה את הצדדים הטובים שבי כרבים מן המגרעות.
לב שיצחק ממני עד דמעות,
שיהיה סקרן עד השעות הקטנות כדי לשמוע עוד, ואת האומנות החובבנית שלי יעריץ.
ולא, אל תגידו לי שאני מפנטזת,
אני לא צריכה פרחים, אני לא רוצה שיתאהב בן רגע, שיחזיק את ידי ברחוב העמוס והגדוש.
אני רוצה אותו נקי, ואותי נקייה, ורק כך אוכל לבנות משהו.
בינתיים רק הדמעות שלי בונות את הקרקע.
אל תתעכב לעזאזל, אתה לא צריך להגיע בסוס לבן מטופש,
קח את האוטובוס הישיר, כן הזה שמסריח מאבק.
רק תגיע כבר.
בלי עטיפות.
פשוט תגיע