קם ,מסתלק ואחרי זה מצטער

אני רואה אותך ,יושב על הספסל מאחור בהסעה ושותק
ואני חושבת לעצמי על מה אתה חושב
אני מנסה להבין למה לפעמים אתה נחמד ,לפעמים אתה בסדר ,ולפעמים מגעיל
אני מנסה להבין ,למה כל כך חשוב לך להיות מקובל
למה כל כך כיף לך להציק לאחרים
למה אתה כזה אדיש לזה שאתה *פוגע* באחרים
אני רואה אותך ,מתחיל לצחוק למשמע בדיחה על איזה ילד בכיתה נמוכה יותר
ומהרהרת בכך שגם חייו הולכים להפוף לאומללות מתמשכת ומייסרת כל עוד הוא בבית הספר הזה.
אני רואה אותך מתעצבן כשמישהו פוגע בחברים שלך וצוחק על המשפחה שלך
אני רואה אותך חוזר שקט לאחר שיחה עם המחנכת ,ומהרהרת בכך שאתה נראה רציני יותר מפעם לפעם בנוגע ללמידה
אני רואה אותך משחק בשיעורי ספורט ובנבחרות בית הספר ,ותוהה איך ילד כל כך מוצלח ,לא מתאמץ כדי להשיג את מה שהוא יכול להשיג
אני רואה אותך ,מחבק בנות אחרות ,גם הן מקובלות בשכבה ,ומתחילה לחשוב..למה כולכם חושבים שצריך להיות מקובלים בשכבה ,וצריך לרמוס אחרים כדי להגיע לתואר המתויג כ"מלכה" או "מלך" השכבה.
אני לא מבינה ,מה כל כך חשוב ,מה כל כך שונה ,בך או בי או בהם שדווקא אתה או היא או הוא יכולים להיות "שליט/ת" השכבה ולא אני או הם
ואז אני רואה אותך ,מתקרב אליי בעודי בוכה ,אף אחד מהחברים שלך לא נמצא לידך ,ואתה שואל אותי למה אני בוכה.
אני רק מסתכלת ואומרת…למה שלך יהיה אכפת? אתה "מלך" השכבה ,אתה פופולרי ואני ,לא .
אתה פוגע בי ,כל יום וכל שעה ושעה במהלך בית הספר ,ופתאום כשכל ה"חבר'ה" לא לידך אתה נעשה נחמד…
אני פשוט מרחמת עלייך ,כי אתה לא יכול להיות אתה ,אתה מציג קליפה מכוערת של מישהו אחר ,רק כדי להיות הכי מקובל
ואז אני שותקת ,ומהרהרת במבט שעולה על פנייך ,אתה נראה כזה אדיש אך באותו הזמן גם כזה פגוע ואתה מתחיל לומר לי…אני מצטע..ואז החברים שלך מופיעים ואתה קם ומסתלק.