קלובניצ׳קה

קלובניצ׳קה.
התעוררתי הבוקר,
לריח האבק העזתי.
שוב שטח,
ושוב את בראש שלי, ולא יוצאת.

הכאב שהשארתי לשנינו מאחור,
בזמן שנטשתי אותך,
ואת עצמי,
לא עוזב אותי.
כמעט 3 שנים אחרי.
כמעט 3 שנים שאת מקוננת לי בלב
כמעט 3 שנים שאני לא מצליח לשחרר אותך,
אבל גם לא מצליח לכתוב לך מילה.
אפילו לא מילה?
אפילו לא בתחילת המלחמה?

כמעט 3 שנים. אני מגוחך.
אני עלוב.

קמתי איתך הבוקר,
כאילו כל הזמן הזה היית לצידי
כאילו כל הזמן הזה אהבת אותי
ואני אותך.
אידיוט גמור.
איזה אהבה יכלה להיות לי בלב עכשיו
ולך
כי אני יודע שהייתי נותן לך הכל
הדברים שלך כל כך הפריעו בך, לא הזיזו לי.
אהבתי. מאוד.
וכואב לי כל כך,
ניתקת אותך מהלב שלי בעוצמה כל כך גדולה,
אבל את עוד בתוכו. תמיד תהיי.
אני לא רוצה לשחרר את הזיכרון שלך.
ומצד שני אני לא חושב שמגיע לך אותי.
אני כלום לידך.
מי אני?

ואני לא יודע, אולי זה הטיפול
אולי הכל צף עכשיו
הילדות,
המלחמה,
הטראומה,
הזיכרון ממך
אני כבר לא מצליח להישאר אסוף
בשליטה.
השליטה חומקת לי מבין האצבעות כמו שלג שנמס.
אפילו הכתיבה שלי חסרת שליטה
חסרת דיוק
וללא לוגיקה,
וללא ריאליזם,
וללא מנגנוני הגנה,
רק רציתי להגיד שאני כל כך מתגעגע אלייך.
היית הלב שלי,
את הלב שלי,
והדמעות זולגות,
הייתי שפוי איתך,
ועכשיו אני לא שפוי,
כבר כמעט 3 שנים.