קיץ אחד ביחד. (לא הספר ולא סיפור אהבה)
היום עברתי על התמונות.
כן. אני יודע שכבר עברה שנה מאז אותו הקיץ ושמאז הכי קרוב לתקשורת היה להגיד יום הולדת שמח. ובכל זאת. הקיץ שאני מדבר עליו הוא הקיץ שבסופו נהייתי בן 17. הקיץ שבו הלכתי לקאמפ קובי. אמנם סתם חיפשתי שם תמונה טובה שלי שאוכל להשתמש בה אבל לא יכולתי שלא לשים לב להרגשה שמצטברת בחזה שלי. אני יודע שאולי זה נשמע מוגזם אבל בנינו, למי שלא היה שם קשה להבין. חודש אחד שעובר מול העיניים בעשר דקות. נזכרתי בחוויות. ברגעים הטובים ואלה שפחות. בין החברים שרכשתי שם ואתם ביליתי את מרבית זמני שם ובין הזאת שחיבבתי. בין המוזיקה באוטובוס ובין הדיבורים בחדר במלון. בין אלה שהגיעו מהארץ ובין אלה שהגיעו מניו-יורק, או אינדיאנה, או מקום אחר באמריקה. בין אלה שאיתם דיברתי ובין אלה שפחות. נזכרתי באנשים. בבת דודה שלי שגרה בוושינגטון וכבר לא ראיתי אותה שנה, בזאת שהגיע מאינדיאנה והיתה מטורפת שחשבתי שהיא די מגניבה, באותה ילדה שהרגשתי אליה ניצוץ חיבה וכנראה מהחום של הקיץ ועוד חמישים אנשים שאיתם חוויתי חוויות מדהימות. כל אחד מיוחד בדרכו שלו. הרגשתי מה שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. לא בטיול השנתי ולא בטיסה לפולין שערכה שבוע. הרגשתי את הגעגוע. רציתי לחזור לשם ולחוות את החוויות שוב ושוב. את הרגע שבו הבנתי ששכחתי להעביר את הבגדים המלוכלכים לכביסה והרגע שבו נפצעתי כי ניסיתי לסחוב מישהו כבד ממני. רגעים שאחרי זמן אני מסתכל עליהם אחורה וחיוך עולה לי על הפנים. כמובן אני לא יכול לחזור לשם, וכן, אולי כל מה שנשאר לי משם זה רק תמונות וזכרונות (ושתי חולצות) ונכון שבסוף לא מצאתי שם את התמונה שהייתי צריך, אבל אני לא מתחרט על זה שבעשר דקות עברתי על קיץ אחד ביחד
תגובות (0)