קיא

הבחילה תקפה שוב, גורמת לסחרחורת קלה.
הוא דידה לשירותים, מפשיל שרוולים כמתכונן לבאות.

רוכן מעל האסלה, ומתכונן נפשית לגל הקיא הקרב ובא.
כשהוא מגיע, מנקה ומזכך, דוחה ומגעיל, נותק בפיו טעם רע.

ושוב,
הארוחה האחרונה נפלטה, וזו שלפניה. הוא שואף בחדות, ונושף באיטיות.

ושוב,
מיצים מרים מטפסים במעלה גרונו, והוא חשב שחייו מרים.
ראשו צועק לקיבתו, שהם באותה קבוצה. אבל ללא הועיל.
הוא מוריד את המים, ונשען בגבו אל הקיר, מתנשף ומתפלל לרגיעה.

הראש מתחיל לפעום בקצב אחיד. והוא מתמודד מולו יפה כשהם אחד על אחד.
אלא הבטן משתלבת בסולו מהיר. הקיבה ריקה והוא מתפתל מול השתקפותו במיימי האסלה.
דוק דמעות עולה בעייניו כאשר הקיבה עצמה מנסה לפרוץ מגרונו.
הוא בוכה לכולם ולאף אחד, ובלבד שחלקי גופו יניחו לו.

לבסוף, הוא נשכב אחורה באפיסת כוחות, וממתין להתקף הבא.
הרי לילה עוד צעיר,
ומקהלת הכאבים רק החלה לנגן.