קטע של צבעים.

בס"ד
יש לי איזה קטע של צבעים,
למשל:
לכל יום בשבוע יש לי צבע, כשאני חושבת על יום מסוים אני חושבת עליו בצבע הזה, לא יודעת להסביר איך אני חושבת על ימים עם צבעים.
ראשון: אדום בהיר נעים.
שני: צהוב כתמתם, כמו חרדל כזה אבל יפה.
שלישי: ירוק, ירוק בהיר.
רביעי: וורוד, כמו וורוד של מרקר.
חמישי: כחול, כחול כהה כמו ערב שיורד, לא יודעת להסביר.
שישי: צהוב בהיר עליז.
שבת: צבע כזה, צהוב בהיר בהיר לבן פניני, שנהבי כזה, לא מצליחה לתאר.
ואין לזה קשר למה שאני עוברת, חווה ומרגישה באותו יום. זה פשוט ככה.

גם למספרים יש לי צבעים לפעמים, לא לכל המספרים, ויש לי מספרים שמתחברים לי לאותיות (שגם להן יש צבעים) למרות שאין קשר ביניהן, לא גאומטרי ולא שום דבר אחר. פשוט מתחברות לי. ויש אותיות אנגליות ומספרים (עם צבעים..) ואותיות עבריות עם אותיות אנגליות וכו'.

גם לקולות יש לי צבעים. לכל אחד יש את הגוון המיוחד שלו. אני הכי אוהבת קולות חומים, עמוקים, עוצמתיים, חודרים.
וקולות כחולים בהירים-תכולים, גבוהים,
או קולות עם נקודות שחורות, צרודים ונעימים,
ירוקים-צהובים, רעננים, כמו לימונדה.
וורודים-כמו-דובוני-אכפת-לי או סגולים-מבריקים-כהים-בהירים-אפקט-קטיפה, חמודים מתוקים וילדותיים.
קולות אפרסקיים-בהירים-בז'ים-חוליים שונים אבל מתחברים.
את הקול שלי עצוב לי לשמוע, כי אין לו צבע. הוא תלוש ושקוף, כמו קור דק המרחף באוויר. שונה מהקולות הדקים-כסופים-קורי עכביש- מהממים,
לתחושות, יש לי צבעים, ואין לי הסברים למה אני חושבת ככה. ואני לא מצליחה לתאר לכם אותם אפילו בקצת כמו שאני חושבת אותם וזה מתסכל מאוד.
אבל ככה אני.