קטע מהיומן

כבר חשבתי שנתקעתי, שכלום כבר לא יבוא.
הייתי בטוחה בזה שכבר אין לי מה לומר, מה להגיד, שהמוח שלי כבר התרוקן.
מסתבר, שהמוח לא עוצר לדקה, שהמחשבות לא עוצרות לדקה.
לא משנה מתי, לא משנה איפה, אותן מחשבות חוזרות בגלים.
אני מוצאת את עצמי משתגעת בלי שאני בכלל רוצה, מנסה להסביר לעצמי שלא להתחרפן שלא להשתגע ולא מצליחה.
אני חיה על קוצים, אין לי שום הגדרה אחרת.
חיים מלאים בתהפוכות ורגשות שחלק מהן אתה בכלל לא רוצה.
אותן מחשבות שבאות אלייך בעיקר בלילה, כשאתה שוכב לישון, באותו זמן שאתה רוצה לתת למוח שלך וללב שלך מנוחה, דווקא אז הן באות.
אתה מתחיל לחשוב על מה שעבר עלייך היום, מה שעוד יעבור עלייך בחיים, מה יקרה מחר ובעוד שבוע. מתחיל לדמיין דברים שאף פעם לא יקרו, ואתה משכנע את עצמך לרדת מזה.
אתה רק חושב על אותו בנאדם שלא יוצא לך מהמוח, על אותן תחושות שלא יוצאות, אנשים שאיבדת והיית מת לראות שוב.
אותן שיחות נפש שאתה עושה עם החבר הכי קרוב אלייך, שמצליח להבין אותך רק לפי הפרצוף שאתה משדר. בלי שתאמר מילה, בלי שתפתח את הפה, הכל משתחרר.
אתה עובר על דברים שכתבת מלפני יותר משנה, דברים שבאותה תקופה הציקו לך והסתובבו לך בראש ואתה חושב לעצמך " הייתי ממש דביל, איך יכולתי להרגיש ככה ולחשוב ככה ? “.
אין שום ספק שזה המקום שאתה מרגיש בו הכי פתוח והכי אמיתי, מקום שהוא רק שלך.
אתה לא כותב בשביל לרצות מישהו, אתה כותב רק בשביל עצמך.
אתה כועס על אנשים שמתעלמים ממך ומתחרפן מנתק בין אנשים.
אתה לא מפסיק לחשוב על בנאדם אחד ואיכשהוא תמיד אתה חוזר לנקודת ההתחלה.
לא משנה מתי, אתה איכשהוא חוזר לנקודת באסה ודאון לא מוסברים שפשוט לא יוצאים ממך. אתה מתגעגע לשיחות עם בנאדם קרוב, אתה מתגעגע ללראות בנאדם שעזב אותך, שכבר לא תראה יותר. אתה חושב לפעמים מחשבות איומות, על דברים שבכלל לא רצית.
אבל אתה לא בוכה.
אף פעם, זה פשוט לא קורה.
לא כי אתה לא נותן לדמעות לבוא, אלא שאין להן טעם, הן פשוט לא יוצאות.
עצב ובאסה שאתה נכנס אליהם, הבכי אף פעם לא קשור.
אתה רוצה לבכות, באמת שכן, ובכל שיחת נפש שלך עם הנייר אתה כותב " אני רוצה לבכות אבל אין לי על מה " .
אתה מנסה לחשוב על דברים חיוביים, על דרך בה העולם יראה לך יותר שמח, יותר ורוד.
אתה מתעלם ממחשבות שמציקות לך, אתה זורם עם החיים.
אותם אנשים שהדבר האחרון שאתה רוצה זה לראות אותם, אתה פשוט לא עושה עם זה כלום. למרות כל הלחץ שהתקופה בה אתה חי משפיעה עלייך, וזה ממש לא משנה באיזה גיל, אתה צריך למצוא לעצמך את הרגעים האלה לשחרר, להביע משהו של עצמך.
לא להיות תקוע מול מסך כל החיים שלך, לא להיקשר יותר מידי לאחרים, לא לצפות ליותר מידי ולא לקנא בחברים.
היית רוצה שהכל יהיה אחרת, ושפשוט תהיה שמח כל היום, מה לעשות שזוהי לא המציאות. היית רוצה שברגע שהעצב נכנס למוח אתה תגרש אותו, תעיף אותו, לא תיתן לו להיכנס. היית רוצה להיות אופטימי כמו אחרים, לעולם לא להיכנס לבאסה, רק לחיות את החיים.
ולמרות שאתה קם בבוקר ומחייך אל עצמך, לובש את מה שאתה רוצה , אוכל את מה שאתה רוצה והולך ללמוד- התחושה החזקה של החיים , על זה שהם לא מושלמים, ושלא קל בהם לעולם לא עוזבת.
שירים שמנסים לעודד אותך, חברים , אתה נשאר בשלך.
בשבילי- הדבר הכי חשוב בחיים זה הכתיבה שלי, עליה בחיים לא הייתי מוותרת.
קחו ממני הכל, רק את זה לא, בלעדיה לא הייתי חיה.