צ'סטרפילד הגוזל

איש אינו יודע מאיפה הגיע צ'סטרפילד גוזל הדרור. מאיזה עץ נפל ומאיזו סיבה. אבל כאשר אני ואחותי מצאנו אותו על המדרכה ליד הבית, בתוך סמטה מלאה עצים סבוכים וגבוהים – מיד נמלאנו חמלה, צפצפנו, נופפנו בידיים בהתרגשות ואחותי רצה לקרוא לאמא שלי.
שמיד באה עם כפפות וקופסת נעליים.
אני התנדבתי להרים את הגוזל המצייץ שניסה לקפץ ולברוח, ולבסוף הוא הונח בתוך הקופסא והתכווץ בפינתה על שולחן האוכל שלנו.
פוררנו לצ'סטרפילד במבה, שיבולת שועל וגם הוספנו מכסה של צנצנת עם מים. אבל צ'סטרפילד לא נגע בדבר. הוא חפן את ראשו בין נוצותיו ועצם את עיניו. הוא נשם וראשו זז מידי פעם בתנועות זעירות ועדינות. מקורו נקש נקישות קטנטנות ולפתע הוא התעורר. מסכן קטן, גם אני הייתי חולמת על הקן החמים, הנעים והבטוח, עם אמא שמביאה תולעים ואוכל משביע.
אבל אחרי שהתעורר מהחלום העצוב, הוא מיד החליט להגשים אותו שוב.
צ'סטרפילד הקטן היה אמיץ לגודלו, ולא סתם הוא היה ציפור דרור. אחרי שהתרחקנו כדי שירגיש פחות מאוים, הוא ניסה לקפוץ ולנופף בכנפיו המהירות, ואפילו הצליח לצאת מהקופסא.
תסלחו לי כולכם, אבל דחף מהיר שלי היה לתפוס אותו לפני שייפול מן שולחן או יפגע: התממש כל כך מהר כך שנגעתי בו בידיים חשופות. והרי זה ידוע שאסור לגעת בגוזלים שנפלו מהקן, ואולי אפילו יש לו מחלות!
אבל זה לא היה כל כך אכפת לי. הרי כבר נגעתי בו, וכעת אין כל כך מה לעשות עוד.

אחרי בירור קטן באינטרנט, אמא שלי ציינה בפניי שאין לי במיוחד ברירה, אלא לשחרר אותו חזרה במקום בו מצאתי אותו. אני מיד התפלצתי!
"אבל זה ליד הבית של רונית! ויש לה המון חתולים שמסתובבים בחופשיות!" זה היה נכון, ובאמת היה מסוכן להשאיר את צ'סטרפילד במקום כזה! אבל מצד שני, ציפורי דרור הן לא חיות מחמד, וידוע שנדיר לשכנע ציפור דרור לאכול אוכל שאתה נותן לה בתוך כלוב – כמו שלמשל ממש פשוט עם תוכי או ציפורי מחמד אחרות.
נאנחתי. אז לפחות ביקשתי מאמא שתצלם אותי ואת צ'סטרפילד. (שכבר הרגיש בנוח על כפות הידיים שלי ועל אצבעותיי) למזכרת.
לרגע אחד הרגשתי כמו מדריכה בפינת חי, ולרגע אחר ממש כמו שלגייה. כך או כך, נשלחתי החוצה עם הגוזל המצייץ שטיפס לי על החולצה בחוסר סבלנות, והלכתי איתו באור פנסי הרחוב – למקום בו מצאנו אותו.

"אני לא אשאיר אותך על הרצפה! בשום אופן! אבל מצד שני, אין לי מושג מאיזה עץ נפלת!"
לכן בדקתי את כולם.
הנחתי את צ'סטרפילד על כל הענפים האפשריים שאליהם הגעתי בגובה, ולבסוף בחרתי בעץ נוי נמוך אחד שגזעו דק ובלי ענפים (לכן חתולים לא יוכלו לטפס עליו) אך עליו צפופים; וזה יגן עליו מהרוח הקרה שנשבה באותו ערב, וגם מאנשים שעוברים בסמטה ההיא וחיות אחרות.
הנחתי אותו בתוך העץ והרמתי ענף אחד חיצוני כדי שאוכל לראות אותו. אחרי שראיתי שהוא מנפח את נוצותיו, עוצם את עיניו הקטנות ומתכרבל בתוך עצמו, שלחתי לו נשיקת פרידה והנחתי את הענף החיצוני, כמו סגרתי את הדלת של החדר שלו.

באותו ערב חזרתי לעץ שלוש פעמים והצצתי פנימה. הוא עדיין ישן לו בין העלים.
אך למחרת הבוקר, כשהתעוררתי לשמע קולות של גיזום עצים, טסתי לעבר הסמטה וחלפתי על פני גוזם עצים שסידר את הגדר החיה של הבית שיצר צד אחד של הסמטה. הצד של העץ של צ'סטרפילד!!
רצתי והבטתי לתוך העץ. הוא לא נגזם כי לא היה שייך לבית של השכן, אבל הגוזל הקטן נעלם ואיננו.
הבטתי מעט יותר לתוך העץ כדי לראות, אולי הוא עבר לענף אחר… אך באכזבה גדולה, ומלווה במבטו המבולבל של הגוזם – חזרתי הביתה.

יש לנו בגינת הבית המון דרורים שבאים כל יום. גם צופיות, צוצלות, בולבולים ופשושים. אבל אני עדיין אמשיך לקוות שצ'סטרפילד יזכור אותנו ויבוא לבקר כשיגדל. בזה הוא יהיה בטוח – אני אחכה לו.

אוו, ומדוע קראתי לו "צ'סטרפילד"?
טוב, הסיבה אינה מיוחדת במיוחד, השם הזה הופיע באחד הספרים שקראתי לא מזמן, והוא פשוט מצא חן בעיני. שם כזה גדול לגוזל כזה קטן.
כלומר, כזה קטן! וכזה אמיץ!