צירים

זהו, זה קורה. הרי איזו עוד סיבה יש לי לכתוב ב07:35 בבוקר אם לא ציריה של גיסתי והידיעה שיש מצב שהיום האחיין הרביעי שלי אולי יגיח לעולם, האמת שגם עם הצירים לא היו היום הייתי קמה, כי הספרית כלבים בדרך אלינו. ספרית כלבים ואז לידה. נשמע סדר טוב.
אחי במצב של לדבר מתוך שינה:
"צירים?" אני עונה במקום הלו
"כן, אבל אם זה לא מתאים עכשיו נוכל לדחות את זה עוד כמה ימים"
"מצחיק" אני עונה גם מתוך שינה, "יאללה נתראה יותר מאוחר"
"ביי"
אחי, אשתו והילדים גרים בישוב נידח בבקעה, אבל אחי התעקש ללדת באיכילוב, לידנו, שנעזור ושיהיה מה לעשות בזמן הצירים. אני שמחה על ההחלטה.
אמא שלי במצב של לחץ.
"אמא, אל תילחצי" אני אומרת "יש צירים"
אמא שלי עומדת המומה וישר הדמעות מתחילות.
"מהר מהר מהר" היא אומרת, למרות שאין לה מושג לאן למהר, או מה לעשות מהר, העיקר שהכל יהיה מהר. מבחינתה נגייס את הילד עכשיו לצבא מעכשיו. הכל חייב להיות מהר מהר מהר.
"אין מהר אמא, הם יוצאים עוד שעה, הם יגיעו רק ב10, תירגעי"
אמא עושה פרצוף מבואס של ילדה חסרת סבלנות ורצה להגיד לאבא. אני אומרת לעצמי שלושה דברים.
"טוב שלא מצאתי עבודה עד עכשיו, מסתבר שבאמת הוא בשמיים ואני בארץ ועל כן…דבריי מעטים"
והדבר השני "אני חייבת לישון עוד חצי שעה כדי לאגור כוחות, ימים קשים בפתח של בייביסיטר, בישולים, תביא לי, תיקח, לא ככה, הנה ככה, יופי, ילד גדול, ואת בואי הנה תביא לי חיבוק כפרה עלייך, גם אתה רוצה? ברור נווווווו בוא אליי, אמא? אמא עוד מעט תבוא, היא הלכה להביא לכם את האח" ואז לדמיין מה עובר להם בראש שהם שומעים את זה.
והמחשבה השלישית היא "טוב שלא התאבדתי אתמול, זה היה יוצר הלוויה ויום הולדת באותו יום וזה סתם דפקה לכל החיים לתינוק".
היום זה יום חדש, לגמרי חדש, אתמול הבנתי שאין לי אהבה עצמית, ערך עצמי, אני חיה בדמיון, אני לא יכולה לבלות כי לפני שאני יוצאת אני כבר מדמיינת את כל היציאה ומבחינתי כבר הייתי שם אז אני מגיעה משועממת, בדיוק היום התכוונתי להזמין תור לפסיכולוגית, להתחיל לקחת את עצמי בידיים. התלבטתי קצת, בין פסיכולגיות לקואוצ'ריות. בין השאלה האם לחפור? או לגרוף כדי להכין את השטח ליותר קדימה בחיים? החלטתי על לחפור, פשוט כי יש הנחה על זה דרך הקופת חולים…