צו פיוס – טיוטא ראשונה

החברה הישראלית שבורה לרסיסים, זה ידוע. הצפון-תל-אביבי, זה שמרצה באוניברסיטה ופעיל בארגון "בצלם", סולידרי יותר עם כאב תושבי השטחים מאשר עם קשיי הקיום של המנקה שלו. הישראלי ה"נאור", זה שעומד בצפירה, ששירת במג"ב ואומר ש"כל עם ישראל אחים" – קורא לאחיו "נאצים", ו"עוכרי ישראל". החרדים, שחוטפים מכולם, אוהבים לשנוא את כל מי שלא חרדי, בהדדיות אירונית, בדיוק כמו הלא-חרדים.
הישראלי הממוצע, זה שמרשה לעצמו להעביר ביקורת, על הכיבוש או על "בצלם", על נשות הכותל או על החרדים שמפגינים כנגדן, על ההומופוביה או על "הבורות הפאשיסטית" – מעביר בסופו של דבר ביקורת על עצמו. כי כשאתה מבקר תופעה – אתה אמור לעשות את זה מרצון לשנות לטובה, לא להעליב ולשפוך ציניות חומצית תוך צחקוק מרושע וצעקת "תיחנק, פאשיסט".

תחשבו רגע מה יקרה באחרית הימים, כשאלוהים ידרוש מאיתנו לדעת – "קין, איה אחיך?", ואנחנו נענה לאלוהים בחוצפה שפיתחנו נורא מהר: "השומר אחי אנוכי?", תוך כדי שאנחנו מנסים למחוק עם הרגל את הדם של אחינו, שהרגע שפכנו לאדמה.
כי כאלה אנחנו, אוהבים לשנוא. נהנים מכל שלהבת שמציתה מחדש את הביקורת כנגד הפנאטיות של החרדים, הקיצוניות של השמאלנים \ הימנים, הרבנות הראשית שיושבת לכולנו על הוריד, לפיד הרמאי הנאצי השקרן הגנב ועוכר ישראל ובכלל כנגד כולם, כל עוד זה לא נוגע לנו.
אנחנו הישראלים מוצגים במיניאטורה מדויקת להפליא בטראש סגנון "האח הגדול", בתור הבחורה השמנה, גילי נקרא לה, שפותחת את הלוע שלה על כל העולם, רק בגלל שכואב לה להסתכל במראה. כשאנחנו רואים את זה אנחנו כמובן מזדעזעים, אומרים שזה הזבל של החברה, שזה לא אנחנו. את אותו הדבר אנחנו אומרים על סרטונים שבהם רואים חיילות מתפשטות, כמו זנזונות קולג' ממוצעות.
הישראלים הם גם חרב פיפיות מעניינת – אנחנו מזדעזעים לראות חרדי יורק על חיילת, ובאותה נשימה זועקים על אובדן הצניעות כשחיילת אחרת מצטלמת באפוד, ותו לא. הישראלים יקראו לכולם אנטישמים: לאירי שימחה על הכיבוש, לחרדי שלא יתגייס לצבא בגלל כל הזימה שרוחשת בו (ושומר נפשו ירחק, לצערי). הישראלי יקרא גם ל"סמולני" אנטישמי, רק בגלל שזה נורא נח לצעוק על כולם, כמו אותה גילי, רק קצת כואב להסתכל במראה.
אז לא, אני לא ימני, לא שמאלני, ובאמת לא אכפת לי מהערבים, שיחיו.
אז מה אני רוצה? שחרדי יחיה בתל אביב בדיוק כמו שהחילוני יגור באמצע בני-ברק אם בא לו. שצה"ל יהיה מקום עם ערכים, ולא שמיכה מלאת מנדבושקעס ושיחות סקס כל היום. שבחורות לא יסתובבו עם התחת בחוץ, ושאם כן – שהן לא יהפכו למושא תשוקה ואהבה. שאני אהיה גאה להגיד שאני ישראלי. שאני ארשה לעצמי את הגבינה עם הציור של הבית, ולא עם המחיר של הבית. שהחדשות שאני אראה ב"הארץ" יהיו אותן חדשות שאני רואה ב"ישראל היום".
שיהיה פה טוב.